עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)
מדי פעם כשרוצים לעורר את החיבור נזכרים בפעם ההיא, בפעם הראשונה שידעתם שאתם מיועדים האחד לשניה
זכרון הוא דבר מתעתע.
יש אנשים שנוטים לזכור דברים טובים ולמחוק את הרעים, ויש כאלו שהזיכרון מציף אצלם רק את המאורעות השליליים והזכרונות הטובים נמסים כלא היו.
משום מה קל יותר לבני האדם לזכור מאורעות קשים, לפעמים זה מלווה ביצר נקמה ואז הנפש מלאה ברגשות סוערים ולפעמים ארועים מסוימים גורמים לנו אפילו לטראומה וכל ניסיון להדחיק עולה בתוהו.
וזכרונות מתוקים? כמו הפעם הראשונה שהתאהבתם, שיר יפה שבכיתם בגללו, ילד ראשון שנולד, הפעם ההיא שהגשמתם חלום, כל אלו מגיעים אלינו רק כשאנחנו עוצרים לרגע ומנסים להיזכר.
לפעמים ריח מזכיר לנו סיפור ושיר יכול להזכיר תקופה.
אבל מה שבטוח, מאד קשה לנו לשלוט בזכרון, זה אפילו כמעט בלתי אפשרי.
בפרשת השבוע משה מצווה על ישראל לזכור את מעמד הר סיני, זאת לא בקשה או המלצה, אלא ציווי ממשי שאלוקים ביקש.
'תזכרו את מעמד הר סיני או שתידרדרו לעבודה זרה'.
זה קצת מוזר…
למה אלוקים, בכבודו ובעצמו, צריך לבקש שיזכרו אותו, ועוד במעמד כזה מטורף כמו הר סיני, עם כל הדרמה והנפלאות ממש כמו עידן רייכל בקיסריה, או אירוויזיון בישראל? לא שוכחים דבר כזה.
ובכל זאת.
אלוקים מודע לאנושיות.
הוא יצר אותנו, הוא הבורא הכל יכול ולכן הוא גם מכיר את ה"דיפולטס" שלנו, איפה אנחנו מועדים ליפול ולהכשל, היכן יצוץ הבלאי.
כשזוג מתאהב יש רגע כזה, של חיבור, של ניצוץ, רגע קסום שאי אפשר לשחזר או להמציא.
אין לו מתחרים, לרגע הזה.
אבל גם אצל זוג כזה שהתאהב ונכנס לשגרה של חיים, נישואין וילדים, עם הזמן האהבה מפנה מקום לאחריות לשיתופיות.
ומדי פעם כשרוצים לעורר את החיבור נזכרים בפעם ההיא, בפעם הראשונה שידעתם שאתם מיועדים האחד לשניה.
בהר סיני בני ישראל התאהבו באלוקים, באותו המעמד נפשם נקשרה באלוקות והם ידעו שמכאן זה לתמיד, האמונה והאהבה היתה בשיאה, כמו חופת קדושין בין הא-ל לעמו.
אלוקים יודע שכאשר ישראל יכנסו לארץ הם ייבנו חיים, יתמודדו עם מלחמות ואתגרים ויכנסו לשגרה, ואז יכול להיות שהם ישכחו את עוצמת האמונה והאהבה תדעך ובשלב הזה אולי ייכנסו להם מחשבות על אלוהים אחרים.
לכן, הוא לא מבקש – הוא מצווה עליהם לזכור את אותו רגע קסום, רגע הניצוץ שם במעמד הר סיני, בכדי שהרגש ההוא יצוף ויהיה חזק וברור בכל יום ויום.
אם כל זוג נשוי היה מסיים כל יום בזכרון של הרגע הראשון, סביר להניח שהיינו בוודאי שומעים על אחוז נמוך בהרבה של גרושין.
מאד קשה לנו לשלוט על רגש, ועוד יותר על זכרון.
וכמו שכבר אמרתי, חוויות קשות – קל להן להופיע ככה פתאום.
אבל להזכיר חסד נעורים – זה כבר דורש מאמץ.
או יותר נכון – תשומת לב.
אז קחו לעצמכם רגע קטן עכשיו, עצמו עיניים ונסו להיזכר במעמד הר סיני הפרטי שלכם.
ותבינו שהציווי הזה הוא למעשה מתנה.
לזכור את האהבה בכל יום ולא רק פעם בשנה.
(ואתחנן תשפ"א)
