"חורבן שלישי לא יהיה" – האמנם?

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, (בשנת תש"א–1941), עמד הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, לשוב לארץ מארה"ב. באותה עת שעטו חייליו של הפילדמרשל הגרמני רומל, לארץ ישראל, והלורד הליפקס, הציר הבריטי בוושינגטון, הודיע לרב הרצוג, שהבריטים שוקלים לפנות את אזרחיהם מהמזרח התיכון, והציע שאף הרב יישאר בארה"ב. הרב הרצוג השיב בנחישות: "אין שום מקום לפחד, כי ניצחון הנאצים במזרח התיכון פירושו חורבן שלישי… ועל חורבן שלישי כזה לא ניבאו נביאינו". הרב הרצוג חזר על קביעתו הנחרצת כי "חורבן שלישי לא יהיה" בפגישות עם רבנים בארה"ב ואחרי שובו ארצה.

קביעה זו התבססה על שתי הנחות יסוד: א. תקופתנו היא אתחלתא דגאולה. ב. מהלך גאולה זה יתקדם בהכרח לקראת הגאולה השלמה ולא יתבטל.

תפיסות אלה נאמרו עוד קודם על ידי הראי"ה קוק שקבע מפורשות כבר בשנת תרע"ח (1917), "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו". כמו כן, כתב הרב קוק שזו תתפתח לגאולה שלמה: "מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו" (אורות, עמ' עז). לאחר קום המדינה כתב תלמידו, הרי"מ חרל"פ: "הדבר ברור כשמש בצהרים שחורבן שלישי לא יהיה עוד ומדינת ישראל שקמה לתחיה בל תמוט לעולם ועד" (מעייני הישועה, ע' רכז). תפיסה זו שקנתה שביתה בבתי מדרשם של הרב קוק ותלמידיו, רווחת בקרב רבים בציונות הדתית.

על מה התבססו אמונותיהם המוצקות של הרב קוק וממשיכי דרכו ושל הרב הרצוג שאף קם ועשה מעשה נועז על פי אמונה זו, כשחזר לארץ, העומדת בפני סכנה מוחשית של כיבוש על-ידי הנאצים? הרב ארי שבט מראה במאמר תמציתי ובהיר (צהר כא, תשס"ה) שיש כמה מקורות במדרשי חז"ל ובפרשנות התנ"ך שקובעים כי אחרי גאולת מצרים וגאולת בית שני תבוא הגאולה השלישית אשר "אין לה הפסק" (תנחומא שופטים ט). נראה כי אמונה זו נמצאת בתת מודע הקולקטיבי של אזרחי ישראל שנאבקים אלה באלה זה כחצי שנה.

העם היהודי נע על גלי מים סוערים מזה אלפיים שנים. מאז שנחרבנו, נפרדנו והתפזרנו, היטלטלנו ואף טבענו, ובמאה האחרונה שבנו, התקבצנו ועלינו לאנייה גדולה, מרשימה ואיתנה שאף הגיעה למים יפים ורדודים. יושבי האוניה כבר בטוחים שהגיעו לחוף מבטחים, שכן גלויות התקבצו, האדמה נותנת יבולה, התפתחו המדע והרפואה, הביטחון והכלכלה, הטכנולוגיה והתעשייה, ולכן ברור שזו אתחלתא דגאולה, ואפשר להתקוטט בשקיקה סביב שאלות חקיקה ולהתווכח על דא ועל הא, כי הספינה הזו בוודאי לא תטבע. בתוך כך אפשר לאיים ולהתעלם, להכתיב ולהכאיב, להטות את הספינה פעם לשמאל ופעם לימין, אלה חותרים קדימה ואלה לאחור, וכל צד קודח בה חור, כי יש ביטחון ששום שטף מים לא יחדור, הרי הגאולה שהחלה לא תיסוג לאחור. גם קטני אמונה בתהליך הגאולה, מאמינים באמונה שלמה בכוחו של הצבא, ומקיימים "אל תירא ישראל אל תירא".

אולם, בעודנו רבים ומתברברים ומתרברבים כיצד להוביל את הספינה, חובטים זה בזה כשני יריבים בזירה, סובבים אותנו אויבים המתעצמים בהדרגה, ומאיימים במערכה רב-זירתית, שכמוה מדינתנו טרם ידעה. עוד יבואו ימים וישאל בן הדור הבא: היכן היה ההיגיון ואנה פנתה הסבירות בשני המחנות, כשהיה צריך אותה כדי להפסיק את הקרבות הפנימיים ולהתאחד אל מול המערכה הביטחונית הקשה? איכה הפכה עילת הסבירות לעלילת השבירות, ומדוע הייתה האונייה המבטיחה לתאניה ואניה? ולא תהיה תשובה ולא עניה, כי איש לא יוכל להסביר כיצד אירע השבר הנורא.

אפשר להאמין באמונה שלמה שחורבן שלישי לא יהיה, אבל מי לידינו יתקע ששליש חורבן שלישי או רבע חורבן לא יקרו?! הרי הכול מודים, שייתכנו נסיגות בגאולה ועלולים להתרחש בה משברים, והכל יודעים לצטט, במיוחד מאז מלחמת יום הכיפורים, את מדרש חכמים על הפסוק "'דומה דודי לצבי': "מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה כך הגואל נגלה ונכסה" (במד"ר יא, ב). האם יכולים אנו לשער עד לאיזה עומק ירד הצבי הרץ בין בתרי ההרים?! היודעים אנו לכמה זמן יתכסה צבי גאולת ישראל מעיננו?

בבית הראשון גער ירמיהו בעם ישראל שבטח בכך שחורבן לא יהיה וקרא להם: "הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ" (ירמיהו ז, ה). בבית השני 40 שנה קודם לחורבן התריע רבן יוחנן בן זכאי שהחורבן בשער, ועם ישראל לא שעה לדבריו ולא עצר לשעה ממלחמת החורבן הפנימי. בבית השלישי עוד תקום ועדת חקירה, כי חורבן שלישי אמנם לא היה, אך הבית הלאומי ספג מכה אנושה, ואז כבר ילמדו להתפשר ומהר אפילו על הרכב הוועדה…

(דברים חזון תשפ"ג)