הדרך הנכונה לפעול בה בשגרה

בכל דבר שיעשה האדם עליו לנסות לפעול ברוח 'אתיקת העבודה', כלומר – בכל כוחו

השגרה, "מצוות אנשים מלומדה", אֵם כל חטאת היא.

לצד הזכות הגדולה, מפגשו היומיומי של המאמין עם הקב"ה, שהיה אמור ליצור חוויה עמוקה, הופך למעשה שגרה עד שלא תמיד ניתנת שימת הלב הראויה למהותו ולתוכנו. כזהו גם גורלה של קריאת שמע הנאמרת פעמיים בכל יום תמיד ושגורה אפילו על פי תינוקות של בית רבן.

אחד ממוקדיה הוא הציווי "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

מעבר לפשוטו של מקרא, ציווי זה טומן בחובו עיקר תיאולוגי גדול, המבדיל בין אמונת ישראל להרבה אמונות ודתות אחרות. בהרבה דתות, קיים חייץ בין העמידה לפני האל לבין החיים. הדת מתמקדת בתפילה שמתקיימת בתוך מבנה, בדרך כלל מפאר, דוגמת כנסייה או מסגד, בעלייה לרגל למקום קדוש, ואילו בחיי החולין היומיומיים רושמה כמעט ואינו ניכר.

לא כן בתורת ישראל. אחד מעיקריה הוא "בכל דרכיך דעהו". גם כאשר האדם עוסק במלאכת יומו לפרנסתו, גם בשעה שמטייל הוא על ההרים והגבעות להנאתו, וגם  כאשר הוא נח בביתו. הוא תמיד "עומד לפני ה'". תורת ישראל אינה מכוונת רק לימים או שעות מסוימות ביום, או למקומות קדושים שבהם, ורק בהם, מתעלה האדם לגובהי מרומים. האמונה אינה מתבטאת רק במדיטציה נשגבה, שבה מתנתק האדם מחיי החומר. להיפך: יש לבטא אותה גם "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך", בפעילות ה'ארצית' ביותר, השגרתית, היומיומית.

יתר על כן: כפי שהדגיש הרי"ד סולוביצ'יק, כאשר יהודי נכנס לבית הכנסת או לבית המדרש, אין הוא מותיר מאחוריו את עולם המעשה. תפילתו רצופה בקשות שעניינן חיי העולם הזה: תפילה על הגשם, על הפרנסה, על בריאות הגוף, על חיי שלווה ושלום.

בדתות אחרות קיימת הבחנה בין "איש הכנסייה" ו"איש העולם". בעומדו בתפילה המאמין שרוי בעולמות עליונים, רפודי מלאכים, ועם יציאתו ממנה הוא שב לחיי המעשה, ומותיר את ריחות הקטורת והמלאכים, האיקונות והמנוני השבח לאל מאחוריו.

לא כן אדם מישראל. הוא נוטל עמו את חיי העולם אל תוך הקודש פנימה, ונושא עמו את "רוח הקודש" והעמידה לפני האל לחיים שמחוץ לבית הכנסת. אין חַיִיץ ביניהם.

בדיונו הנרחב במצוות "בכל דרכיך דעהו", הפנה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין את שימת הלב לדברי הרמב"ם שלפיהם אדם עשוי לעבוד את הקב"ה אפילו "בשכבו" – בשעת שינה ממש! כאשר הוא ישן על מנת להתחזק בעבודת ה', כדי שיוכל ללמוד, להתפלל ולגמול חסדים ביום הבא, הופכת השינה – וכמוה השעשוע והמנוחה – לחלק מעבודת ה' שלו.

גישה זו, שאינה רואה שניות בין עבודת ה' לבין עבודת האדם והאדמה הארציים, מחייבת את האדם לפעול "בכל מאדו" גם בעשייתו בעולם המעשה. וכדברי הגמרא: "ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (ברכות לב, ע"ב), ופירש  רש"י על אתר: "צריכין חיזוק – שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו… אם אומן הוא – לאומנתו, אם סוחר הוא – לסחורתו, אם איש מלחמה הוא – למלחמתו".

הווי אומר: בכל דבר שיעשה האדם – לא רק בתורה ובתפילה אלא גם ב"דרך ארץ", באומנתו-מקצועו, מסחרו ועסקיו – עליו לנסות לפעול ברוח 'אתיקת העבודה', כלומר – בכל כוחו.

כאסמכתה ל"אתיקת עבודה" זו, שהייתה אחד מסממני חייו הבולטים, הביא הרב ליכטנשטיין את דברי הרמב"ם בהלכות שכירות, שסומך את חובת העובד לעבוד "בכל כוחו" לפסוק שנאמר ביעקב אבינו "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן". 'אביכן' זה, נזכור ונשמור, לא היה צדיק יסוד עולם אלא לבן הארמי והרמאי!

רוצה לומר: אפילו עוסק האדם בשגרת יומו, בדבר שאין בו כשלעצמו פן מוסרי ישיר ובולט, התייחסותו הנפשית לפעולתו יכולה לשקף גישה מוסרית, לא-מוסרית, או אנטי-מוסרית. הרמב"ם מדבר על מצב של פועל העובד בשכירות לאדם אחר, מצב שבו התרשלות בעבודה היא גזל פשוטו כמשמעו. אבל השאלה האם אדם עובד בכל כוחו נוגעת לא רק ליחסים בין-אישיים עם המעביד, אלא גם ליחסי האדם עם 'בעל מלאכתו הגדול'. ריבונו של עולם פקד עלינו לעסוק ביישובו של עולם, והברירה נתונה בידי האדם, האם יעשה זאת בעצלתיים או מתוך מסירות מלאה. "בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו".

(ואתחנן תשפ"א)