דברים שקורים רק בדרכים

תראו אותנו, שומעים מה קורה כל רגע. בוואטסאפים, בפייסבוק, באפליקציית חדשות. ממש כל רגע.

בגאורגיה יורד עכשיו גשם. על גג הפח של עליית הגג שומעים את הגשם חזק ובסלון היפה של הבית הקטן קצת קר, לא ברור איך מדליקים כאן את החימום. בעלי הבית הלכו לישון אחרי שליוו את האורחים שזרמו אל הבית כל הערב, משאירים מאחוריהם הרבה בקבוקי אלכוהול שזרם גם הוא כל הערב, ריקים, מחר בבוקר יקומו לנקות. אין מה להכניס את הכביסה מהחבל, היא כבר התייבשה ונרטבה פעמיים. אנחנו שואלים אחד את השני- מה יש בדרכים האלה שאנחנו כל כך אוהבים?

יש הרבה תשובות שמוציאות אותנו כמשפחה כל פעם מחדש למסעות נדודים. הנופים, התרבויות, המפגשים. לא ממש יודעים איפה נישן, לא ממש יודעים מה נאכל, איך תהיה הנהיגה, איך יהיו הדרכים, לא יודעים את מי נפגוש ומה נלמד ממנו, ואיזה נקודה הוא יעיר בנו. אבל יש עוד תשובה מעניינת:

שלרגע, או לשבוע או לתקופה קצרה, אתה יוצא מהמשחק. לא מודד את עצמך בכלים הרגילים, לא בהצלחות או כשלונות מקצועיים, לא אם הילדים שלך יותר או פחות ממושמעים או מנגנים יפה מהילדים של השכנים, לא בכמה ילדים יש או אין לך, כמה כסף את מרוויחה, כמה ספרים שלי נקנו, הרבה פחות פוליטיקה, פחות חדשות ורשתות.

זוכרים את האנשים המבוגרים שהיו הולכים ברחוב עם טרנזיסטור ואיך היינו צוחקים עליהם שהם חייבים לשמוע כל רגע חדשות, כאילו הם מחזיקים את העולם שלא יקרוס? כאילו מה? אין להם חיים? זוכרים איך היינו צוחקים על אנשים- אולי ההורים שלנו, שהיו חייבים לשמוע חדשות כל שעה עגולה? כאילו מה כבר קרה בשעה הזו? ומה זה משנה לחיים שלך?

והנה תראו אותנו, שומעים מה קורה כל רגע. בוואטסאפים, בפייסבוק, באפליקציית חדשות. ממש כל רגע. אפילו לא כל שעה עגולה. 'מעירים' את הנייד בלחיצה ומציצים, נשאבים לאיזה עשר דקות. בזמן האחרון הרשתות נהיו ערוץ תקשורת ממכר יותר מהסבא שהולך ברחוב עם טרנזיסטור.

הרשתות מעצימות עוד יותר את המדדים שאנחנו מודדים בהם את עצמינו כל הזמן, מעלות עוד יותר את רף הקנאה. נכון, יש גם את 'קנאת הסופרים' הידועה, שיש בה דרייב של עשיה והתפתחות וצמיחה, אבל אפילו היא מעורבבת בסיגים של קנאה רגילה: "איך אני כבר בן איקס ועוד לא השגתי ולא קרה לי כמו להוא שהוא עשר שנים מתחתי"?

"איך ההיא בנתה את העסק שלה מכלום? העסק הזה שהיא כל הזמן מפרסמת עם תמונות יפות, ואיך העסק שלי לא זז ואני לא יכולה לכתוב: 'נותרו רק שני מקומות אחרונים בסדנא המהממת שלי, הזדרזו להירשם' (אפילו שגם אני יודעת כמוה את הטריק השיווקי הזה וגם אני יכולה לכתוב שנשארו רק עוד שני מקומות אפילו שנשארו עשרה)".

***

אני חושבת מה יקרה כשחוזרים בחזרה למשחק וצריך להתעמת שוב עם כל העולם שלך שמתנפל עליך חזרה. זה יעזור ההתנתקות הזאת? ההתנקות הזאת? אולי זה כמו שינה? זה עוזר לקצת זמן, זה לא בטוח עוזר לימים שיבואו.

מה שכן, בדרכים יש אתגרים אחרים: כמה מתעצבנים על פנצ'ר שלישי ביומיים? מה עושים כשלא נותרה ברירה בלילה וצריך שוב לישון באוטו אחרי שבטיול הקודם נשבענו שזה לא יקרה? כמה מאשימים אחד את השני? כמה מתעצבנים על הילדים? והאם האתגרים האלו הם דברים שדוקא כן נשארים איתנו, גם כשנחזור למשחק הגדול?

(עקב תשפ"א)