שפע של ציונות דתית

יש הרבה שלא רוצים לאבד את הסמכות הרבנית, אבל נהיה להם קשה להחזיק בה. מכתב הרבנים היה עוד חוט בחבל שמתוח בין העם והרבנים שאולי עוד מעט ויקרע

הכרתי רב אחד שקיים בהידור את דברי המשנה בפרקי אבות: 'שנא את הרבנות'. זאת אומרת, הוא אהב להיות רב, אהב להקשיב לתלמידים שלו, לאנשים בקהילה, לנסות לעזור ולהוליך אותם במקומות שנראו מבוי סתום, לתווך להם בעיניים נוצצות את ההלכה, גם את החלקים שאנשים קשה להם יותר לשאת, שדורשים מאמץ וויתורים.

מה שהוא לא אהב זה את השררה. בכלל לא. לא את הכבוד שנתנו לו לשבת בשורה ראשונה בדברים שאנשים פשוטים עמלו קשה בשביל להשיג,  ולא את הגיפט קארד שמצורף למשלוח מנות מהתלמידים, ולא את השוחד שלפעמים נתנו לו במסווה של תודה על עזרה. הוא איש מספיק פשוט שאין לו גינוני שררה כבן אדם, אז גם לא היו לו כאלה כרב. כדי להקטין את המעמד שכרוך בכינוי: 'הרב' הוא תמיד אמר: "אני רב?! אני בעיקר רב עם אשתי". ואשתו היתה צוחקת כי הם לא רבו. זאת אומרת הם לא רבו במיוחד, סתם מריבות קטנות שיש לכל זוג. "רב עם אשתי", היה סתם משחק מילים וזהו.

מאז שיצא 'מכתב הרבנים' בימים האחרונים אני שומעת הרבה אנשים סביבי שחורה להם מאד. עוד לפני התוכן של המחלוקת, לפני השאלה על עמדות כלפי מפגש עם רפורמים, על תפיסות בטהרת המשפחה, מה שחורה להם היא עצם הדרך לריב ולהשמיץ ולשבור את הכלים. חרה להם שהשמצות נהיו טקטיקה, חרה להם שתלמידי חכמים שהם על הטיקט 'מרבים שלום בעולם', מרבים מלחמה ופילוג, וחרה להם שזו היתה יכולה להיות הזדמנות נהדרת ללמוד איך רבים. אנשים ביקשו שרבנים יהיו מודל למריבה, גם מריבה תורה היא ולימוד היא צריכה.

יש אנשים שאמרו שבכלל לא אכפת להם, לצערם, שכבר מזמן רבנים איבדו אותם. אבל יש הרבה שאכפת להם מאד, שהם לא רוצים לאבד את הסמכות הרבנית, אבל נהיה להם קשה להחזיק בה, מכתב הרבנים היה עוד חוט בחבל שמתוח בין העם והרבנים- שנמתח מאד מאד ואולי עוד מעט ויקרע.

בשנים האחרונות כבר היו מי שהספידו את הציונות הדתית, אולי הולך ומתבהר שהסמכות שלה, היא לא מה שהיתה. שהיא פשוט הולכת ומתבגרת. בשנים הראשונות היה בה מימד של הישרדות, מי שהחזיק באידאולוגיות מסוימות היה צריך לקבל עליו בעסקת חבילה סט שלם של תפיסות, עמדות ורבנים. היית מחויב למנהיג מסוים כי הוא היה היחיד שייצג אותך הכי קרוב למה שאתה מאמין בו. היחיד שיעזור לך לצוף בגלים החזקים שמסביב.

עם הזמן והתייצבות האידיאולוגיות של העולם הדתי לאומי פינתה תחושת ההישרדות את מקומה לתחושת שפע. בשפע אתה יכול בנחת לטייל בין תפיסות ולבחור עמדות מורכבות מגוונות שמתאימות יותר לשינויים שחלו, גם בך. אתה כבר יכול לשחות לבד, ואם תראה את המנהיג כראוי- תבחר להמשיך לראות בו מגדלור, אבל הפעם לא מתוך אין ברירה אלא מבחירה. הבחירה היא המתנה המפותחת יותר אבל היא גם הנסיון שבא עם השפע. לבחור משהו אחד זה אומר להיפרד ממשהו אחר, גם אם הוא היה הזהות שלי במשך שנים, זה מוזר פתאום כבר לא להיות מזוהה עם מי שהיית בעבר מזוהה איתו. זה דורש שאלות קשות ולא תמיד יש כבר תשובות ברורות להחליף תשובות קיימות תחתיהן בקלות.

אולי ב'מכתב הרבנים' עם כל הסערה שהוא עורר טמון עוד צעד בדרך מההישרדות אל השפע. הזמנה לבחירה, לברור מה בדיוק היית רוצה שיתרחש בחיים הפרטיים שלך, בחיי המדינה והעם.

(תצוה תשפ"ב)