סוד ההצלחה

במהלך הדרך להצלחה אנחנו מתפללים ומבקשים מחסדי שמיים שילוו אותנו לפסגה. אבל מה קורה לנו כשאנחנו שם?

משחר ילדותינו מחדירים בנו מנטרות קדושות על כמה חשוב להשקיע על מנת להגיע.

"הקמתי אימפריה בשתי ידיי", אנחנו קוראים כותרת המרמזת על סיפור חיים שלא יבייש טלנובלה טורקית, איך איל נדל"ן הפך למיליונר.

כוכבי התקשורת המיליארדרים מתחרים בשיגור חלליות ליבידינליות לחלל ומסמנים לעצמם ולנו סטטוס חדש וכמעט בלתי אפשרי.

"מי שטרח בערב שבת… יאכל בשבת". כל ילד בגן יודע לדקלם את המשפט שמלמד אותנו שאם עובדים קשה ומתכוננים לסיטואציה, נהנים מהפירות אחר כך.

"I have a dream" – הסלוגן מתנוסס ומעיר אנשים לרוץ ולהגשים את חלומותיהם ולא משנה מה המחיר.

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות טובות לחלוטין המוכיחות לנו שאם נעבוד קשה, ממש קשה, אנחנו נראה תוצאות ונהנה להגשים את מטרותינו וחלומותינו.

אני לא באה לסתור את המסר הזה, הלא ספורטאי אולימפי מתאמן כל חייו לאולימפיאדה, זמר לומד פיתוח קול ועורך דין לא ישן לילות שלמים כדי לעבוד על תיק מסובך, ואין דרך אחרת.

אבל יש נדבך אחד שלפעמים נעלם מהסיפור שאנחנו מספרים.

והוא נעלם קריטי ביותר.

אפשר לכנות אותו בהרבה שמות, האתאיסטים יקראו לזה "מזל" או "קארמה", המאמינים יקראו לזה "השגחה פרטית".

לפעמים במהלך הדרך להצלחה או להגשמה פיזית אנחנו מתפללים ומבקשים מחסדי שמיים שילוו אותנו לפסגה.

אבל מה קורה לנו שם, כשאנחנו כבר בראש ההר שלנו? כשאנחנו בארץ ישראל הבטוחה ומלאת הכל טוב שלנו עטופים ואפופים בגשמיות מהפנטת?

"כוחי ועוצם ידי" .

אנחנו מסתמאים ומשתכרים מאדי ההגשמה העילאית שלנו.

בפרשת השבוע אלוקים מתריע מפני המקום הזה, של הזחיחות האנושית.

זה נכון שבלי עבודה קשה לא נגיע לשום מקום, אבל אנחנו זקוקים ליד ה', לאמונה שאלוקים מלווה אותנו ועוזר ושומר על הדרך ועלינו.

כל הצלחה היא נס.

יש בה מימד רוחני, הערך הסגולי שלה הוא הרבה מעבר למה שנראה לעין.

אנשים אוהבים להגיד על דמויות מעוררות הערצה והשראה "יד ה' ליטפה אותו", וזה נכון.

התשובה היא סינרגית ולא חד צדדית.

בכל מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לחפש ולבקש את ה"ליטוף" הא-לוהי.

וכאשר אנו זוכים – עלינו לא לשכוח מאיפה באנו ומי שמר עלינו בדרך.

באותה המידה – מה קורה כשנכשלים? איפה האחריות?

כשג'ודוקאי בנבחרת ישראל מפספס מדליית ארד זה אומר שהוא גרוע? הרי התאמן שנים לקראת זה.

כשפורצת הקורונה ומבטלים הצגות ושחקנים נשלחים הביתה זה אומר שהם שחקנים לא טובים?

כשמנתח לב מפורסם לא מצליח להציל חולה, זה אומר שהוא ירד מגדולתו?

התשובה, כאמור, היא לא.

כי יש עוד מימד בתוך כל הסיפור שלנו. המימד הרוחני.

מזל, קארמה, אמונה!

ושוב, לא משנה איך תקראו לזה, גם בטופ אנחנו צריכים להתפלל ואולי אפילו חזק יותר.

כי כוחנו ועוצם ידינו יכולים להילקח בשניה אחת.

לא סתם אלוקים מתעקש להשריש בנו את התובנה הזאת.

כי היא הידיעה שתעזור לנו לא רק להצליח, אלא להשאר שם ולשמור על שפיותינו.

להבין שלא הכל בידינו.

ונסיים עם מה שהיטיב לזמר אריאל זילבר:

"הו תן לי כח

 הו תן לשכוח

 את הסיכוי הדל

 במשחקי מזל

 מי מתבונן מעל

 מי מתעניין בכלל"

 (אהוד מנור)

(עקב תשפ"א)