פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ההצעה שעמדה על סדר יומה של מועצת העיר דבלין שבאירלנד למחוק את שמו של הנשיא השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג, מהפארק הסמוך למרכז היהודי המקומי ולהמירו בשם "פלסטין חופשית" עוררה – ובצדק רב – זעזוע בקרב יהודים רבים בארץ ובעולם. רבים רואים בה ביטוי לאנטישמיות, מעבר להבעת עמדה פוליטית.
הצעה זו מצטרפת לשורה ארוכה של ביטויים אנטישמיים ואנטי-ישראליים, מגמה שקיימת זה עשרות שנים, שהלכה וגברה מאז תחילת מלחמת 7 באוקטובר. הקורבן היה למקרבן, ובמקום להפנות את חיצי הזעם והביקורת כלפי מרצחי חמאס ועוזריהם, מופנים אלה כלפי מדינת ישראל ויהודים בכל העולם. הביטויים המעשיים לכך רבים מספור: הטלת חרם על השתתפות ישראלים בתחרויות בספורט, בכנסים; בהצבעות באו"ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים; בהפגנות שלא אחת מסתיימות במעשי אלימות קשים שגובים מחיר כבד, בגוף ובנפש, וכיוצ"ב.
ניתן היה לפטור תופעה זו במנוד ראש ובאמירה "לא משנה מה יאמרו הגויים", העיקר הוא "מה יעשו היהודים" ואמונתם בצדקת הדרך. עיון בעולמה של תורה מלמד שמסקנה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. גם במקרים שבהם ברורה צדקת הדרך, והאיבה, השנאה והמשטמה נובעות ממניעים פסולים בעליל, יש חשיבות מרובה לתדמית ישראל בעיני העולם.
מרכיב מרכזי בעניין זה מהווה החשש מפני "חילול השם". לעיתים, ההתחשבות במרכיב זה גדולה עד כדי כך שהיא מחייבת – לא רק מתירה – ויתור על מימוש זכות קיימת, או הימנעות מעשיית מעשים הגם שהם צודקים כשלעצמם.
hugo-jehanne
השיקול "למה יאמרו בגויים?", אינו רק שיקול תועלתני, אלא במקרים רבים נושא עימו מטען ערכי, אתי ומוסרי. בהלכה ובמשפט העברי קיימים ביטויים אינספור לכך (ראו בהרחבה במאמרי: "'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (הרב בנימין לאו עורך, ירושלים תשס"ו).
אחד הביטויים הנוקבים לחשש מפני תוצאת מעשה שמוצדק כשלעצמו, מצוי בפרשתנו. לצד מאבקו הגדול של יעקב עם אחיו עשיו, אנו עדים לעימות חריף נוסף בין שני בניו של יעקב לבין אנשי שכם, בעקבות הפגיעה הקשה בדינה אחותם.
קול זעקתם של האחים, "הכזונה יעשה את אחותנו?", נשמע מסוף העולם ועד סופו, ובולט במיוחד על רקע היעלמות-האילמות קולה של דינה, קורבן העבירה. בתגובה, מגלים שמעון ולוי עוז ותעצומות, והורגים את כל אנשי העיר.
למראית עין, תגובתו של יעקב אבינו למשמע המאורע נראית פושרת למדי, אם לא שלילית (לד, ל): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". גם לאחר תגובת האחים לאמירה זו, "הכזונה יעשה את אחותנו?", שאלה שנותרת בחלל האוויר ללא תשובה, איננו שומעים שיעקב אבינו חוזר בו. מהו הרקע לתגובה זו של יעקב?
ניתן לפרש את דברי יעקב כ"עצה טובה בעלמא", כאמירה פרגמטית המבקשת להתנער ממעשה האחים בשל כך שהוא עלול לגרור אחריו אסון, אך אינה מבטאת בהכרח שלילת המעשה מבחינה ערכית ומהותית. לדברי יעקב, הריגת כל אנשי שכם עשויה "לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי", להתסיס ולהסית נגדי את כל יושבי הארץ, ותוצאתה עלולה להמיט אסון ושמד: "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".
חלק מהפרשנים ראו בפסוק זה אמירה קשה ביותר שאינה מתמצית רק במישור הריאלי, הפרגמטי, אלא הרבה מעבר לכך. לפי פירוש זה, "עכרתם אותי" – זיהום המים שבחבית (ראו רש"י על אתר) מבטא לא רק כשל צבאי, פעולה רגעית שאינה צופה את שכרה שיצא בהפסדה, אלא גם אפשרות לכשל חמור במישור הערכי והמוסרי. רוצה לומר: גם כאשר המטרה צודקת – אין היא מכשירה ומקדשת את כל האמצעים. הריגת חפים מפשע, המטת חורבן על עיר שלמה – אנשים, נשים וטף – בשל חטאי יחידיה (אפילו רבים מאוד הם), וענישה קולקטיבית חסרת הבחנה, עשויה להיתפס בשלילה גם כאשר ראשיתה הייתה מתחייבת וראויה.
המדרש – ורש"י בעקבותיו – עומדים על כך שהכתוב מדגיש, פעם אחר פעם, כי המעשה נעשה על ידי בני יעקב. ופירושו-פשרו של דבר: "בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים, שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו".
יהא אשר יהא, דברי יעקב בסוף ספר בראשית נוטים לאפשרות השוללת את המעשה ברמה הערכית, ולא רק התועלתנית. כאשר מבקש יעקב לברך את בניו, הוא מחריג את שמעון ולוי ומדבר עליהם ואליהם בלשון קשה וחריפה ביותר (בראשית מט, ה-ז), העולה כדי קללה ממש: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
פתח להבנת תגובה חריפה זו ניתן לנו בדרך שבה מכנה הכתוב את מעשי האחים. הכתוב מעיד (לד, יג) שבני יעקב דיברו "את שכם ואת חמור אביו במרמה". אפשר שפרשה זו באה ללמדנו שגם המטרה הנעלה ביותר, לרבות הגנה וביטחון, אינה מקדשת את כל האמצעים. בהיעדר ברירה אחרת, ראוי וחובה לנקוט כל דרך אפשרית להגן על הביטחון ("חייך קודמים"), אך כאשר יש מספר חלופות אפשריות להשגת המטרה שפגיעת האחת מהן רעה פחות מזו של חברתה, ראוי לנקוט בה ולמזער עד כמה שניתן, הן את חילול שם שמיים הן את השימוש באמצעים פסולים.
