ירושלים – לפני שחוברה לה יחדיו: סיפורו של הקו העירוני

בין תום מלחמת העצמאות למלחמת ששת-הימים התקיימה ישראל בגבולות שביתת הנשק, שקיבלו את השם "הקו הירוק". החלק המרכזי של הגבול בין ישראל לירדן בתקופה זו עבר מסביב אזור הגדה המערבית (יהודה ושומרון) שעליו השתלטה ירדן במהלך מלחמת העצמאות. ירדן השתלטה במלחמה גם על חלקה המזרחי של ירושלים, כולל העיר העתיקה, בזמן שישראל השיגה שליטה על החלק המערבי של העיר וכך חולקה העיר לשניים בקו גבול שחלקו המזרחי, שעבר בתוך שטח עירוני בנוי, קיבל את הכינוי "הקו העירוני". הסקירה והצילומים שלפניכם לקוחים מתוך ארכיון המדינה ובאדיבותם.

בהסכם שביתת הנשק הוגדר סופית תוואי הגבול של הקו העירוני ויחד איתו הוגדרו שני אזורים מפורזים. בחלקו הדרומי של ה"הקו העירוני" הוגדר אזור מפורז סביב ארמון הנציב שהוחזק על-ידי האו"ם. האזור התחלק בין שטח מפורז ירדני בצידו המזרחי ושטח מפורז ישראלי בצידו המערבי, כאשר על שני הצדדים נאסר להכניס כוחות צבאיים או לבנות מבנים חדשים בחלק המפורז שבשליטתן.

האזור המפורז השני היה הר הצופים שנותר בשליטת ישראל כמובלעת בתוך השטח הירדנית והוגדר בהסכם שביתת הנשק כאזור מפורז שנאסר על ישראל להכניס אליו כוחות צבא, אלא רק שוטרים ואזרחים. במקביל לכך הוגדר שטח מפורז ירדני מדרום להר הצופים סביב בית החולים אוגוסטה ויקטוריה (הכפר עיסוויה מצפון מזרח להר הצופים נכלל במפה במובלעת הישראלית, אך בפועל נשלט על-ידי ירדן).

מכיוון שלישראל לא הייתה גישה ישירה אל הר הצופים נקבע בהסכם שביתת הנשק שהירדנים יאפשרו פעם בשבועיים מעבר של שיירה ישראלית מירושלים הישראלית אל מובלעת הר הצופים, שבה תוחלף מחצית חיל המצב שעל ההר. השיירות שעברו בשטח הירדני בליווי כוח או"ם יצאו מ"שער מנדלבאום" – נקודת המעבר היחידה שהתקיימה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית (בעיקר עבור צליינים ודיפלומטים).

הותר לישראל להכניס להר הצופים שוטרים ואזרחים אך נאסר עליה להכניס חיילים. ישראל עקפה את המגבלה על-ידי הלבשת החיילים שנשלחו להר הצופים במדי שוטרים. לפני כל יציאה של שיירה ישראלית להר הצופים היו צריכים "השוטרים" וכלי-הרכב שבהם נסעו לעבור בדיקה על-ידי שוטרים ירדנים כדי לוודא שהם מעבירים להר נשק וציוד רק בתוך המגבלות החמורות שהוגדרו בהסכם. ישראל אף נדרשה לאורך כל אותן 19 שנים להעביר את השיירות באותו סוג כלי רכב משוריינים שבהם השתמשה ב-1948 ונאסר עליה להחליף אותם בכלי רכב חדישים יותר.

לאורך 19 השנים שבהם חצה הגבול את ירושלים, התרחשו סביב קו הגבול מגוון של אירועים, החל מתקריות דיפלומטיות לא אלימות ועד לתקריות ירי עם נפגעים בנפש.

האירועים המשמעותיים יותר מבחינה ביטחונית או מדינית נדונו בכמה מישיבות הממשלה באותן שנים והדיונים תועדו בסטנוגרמות של ישיבות הממשלה.

הסכם "הפסקת האש הכנה" שנחתם בין משה דיין לעבדאללה א-תל, נובמבר 1948

"הקו העירוני" שורטט לראשונה במסגרת הסכם "הפסקת האש הכנה" שנחתם ב-20.11.1948 בין משה דיין, מפקד הכוחות הישראלים בירושלים, לבין עבדאללה א-תל, מפקד הכוחות הירדנים בעיר. השניים נפגשו עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים, ב"בית תורג'מן", בית נטוש בשכונת מוסררה על הגבול בין תחומי השליטה של ישראל וירדן (כיום מוזיאון "קו התפר"), ושרטטו את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, וא-תל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. הרווחים בין שני הקווים, יצרו את שטחי ההפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמנית, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון ומסטיות קלות בשרטוט שיצרו קטעים לא-רציפים בקו‏, אך לאורך השנים עוררו אי-דיוקים אלה כמה מחלוקות בין ישראל וירדן לגבי תוואי הגבול, שהובילו בחלקם לתקריות ירי.

הסכם היסטורי זה תועד בסקירה שנתן ראש-הממשלה דוד בן-גוריון לשרי הממשלה בישיבת הממשלה  ב-1.12.1948, שבה התייחס לשתי פגישות שנערכו בין דיין לא-תל לקראת חתימת ההסכם:  "משה דיין ועבדאללה א-תל נזדמנו בראשית השבוע, בלוויית מפקחי או"ם בארמון הנציב…, הציר המרכזי הייתה ההחלטה בדבר הפסקת-אש כנה ויעילה בירושלים, שעליה הסכימו המפקדים ביניהם… שוב תבע א- תל אספקת חשמל לעיר העתיקה בירושלים. הוא הסכים, שהיהודים יוכלו לבקר את הכותל המערבי, שיהודי העיר העתיקה יחזרו לשכונתם ולעומת זאת – ישובו הערבים לקטמון. משה אמר לו, שאין לו סמכות מספיקה להחליט על עניינים אלה. אתמול[30.11.1948] , הייתה ביניהם פגישה שניה, בה חתמו על ההסכם הראשון, הקובע הפסקת-אש כנה ויעילה מ-1 בדצמבר, תחת פיקוח שני המפקדים ובלי התערבות או"ם…".

ראויה לציון העובדה, שעל-פי דיווחו של בן-גוריון הציע א-תל להחזיר את יהודי הרובע היהודי לבתיהם תמורת הסכמה של ישראל להחזרת ערביי קטמון לבתיהם ודיין התחמק מתגובה עניינית להצעה בטענה שאין לו סמכות לדון בה ובכך הוריד אותה מסדר היום. בסופו של דבר הפך קו הגבול הזמני שנקבע בהסכם זה לחלק מקו הגבול הקבוע שנקבע בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן לאחר תום מלחמת העצמאות ב-3.4.1949.

המו"מ לקראת הסכם שלום בין ישראל לירדן שלא צלח, 1949

בשלב מאוחר יותר, במהלך השנים 1950 – 1949, התנהל משא ומתן חשאי בין ישראל לירדן בניסיון להגיע להסכם שלום, שלא הושג בסופו של דבר. במסגרת מו"מ זה גילו הירדנים נכונות להעביר את הרובע היהודי לידי ישראל ולא רק להחזיר את תושבי הרובע לבתיהם, כפי שהציע א-תל לדיין. בישיבת הממשלה  ב-20.12.1949, דיווח בן-גוריון על התפתחות המו"מ עם עבדאללה מלך ירדן. הדברים שהוסכמו אז: "היהודים יקבלו את הרובע היהודי בעיר העתיקה, עד הכותל המערבי ועד בכלל, וזה ייכלל בחלק ירושלים היהודית… הם יקבלו את הדרך לבית-לחם. כאן הכוונה – זיארה (ולא אסולטה)…" (

למעשה, תיאר כאן בן-גוריון טיוטה להסכם שלום שעל-פיה יעבור הרובע היהודי לידי ישראל תמורת ויתור ישראלי קטן יותר של הסדר מעבר לירדנים מהעיר העתיקה אל בית-לחם דרך ירושלים הישראלית בציר הקרוי כיום "דרך חברון", ללא ריבונות ירדנית על הציר (זיארה = ביקור, ואסולטה = שלטון). בהמשך דבריו דיבר על ויתורים הדדיים נוספים של שני הצדדים. בסופו של דבר לא הוביל המו"מ לחתימת הסכם שלום והרובע היהודי נותר בידי ירדן עד מלחמת ששת-הימים וגם זכות המעבר אל הכותל שהובטחה ליהודים בהסכם שביתת הנשק לא התאפשרה בפועל.

כשההסכמים מופרים

לאורך שנות קיומו של "הקו העירוני" התגלעו חילוקי דעות בין ישראל לבין ירדן לגבי הפרשנות של הסכם שביתת הנשק, שלוו בהפרות הדדיות של ההסכם בנקודות שונות. מוקדי המחלוקת העיקריים התמקדו במובלעת הר הצופים והשטחים המפורזים סביבה ובאזור המפורז סביב ארמון הנציב.

בישיבת הממשלה ב-9.2.1953 התייחס בן גוריון להסכמות ביחס לשמירת הסטטוס קוו בשטחים המפורזים מבחינת מצב הבניה, האיכלוס והשימוש שהתקיים בהם עם תום מלחמת העצמאות ("יישארו כמו שהם") ודיווח על הפרת ההסכם על-ידי הירדנים שהתבצעה כמה חודשים קודם לכן באוגוסטה ויקטוריה, שחיילים ירדנים נכנסו לתחומה ובכפר עיסויה, שם נבנו בתי מגורים חדשים.

התגובה הישראלית שעליה נסוב הדיון לאורך כמעט כל הישיבה הייתה הפרת ההסכם מצד ישראל באזור המפורז השני סביב ארמון הנציב. בתחומי השטח המפורז הישראלי ממערב לארמון נכללו חוות הלימוד שהקימה רחל ינאית בן-צבי ובניין נטוש של קולג' ערבי (כיום המבנה של קריית מוריה). בהסכמי שביתת הנשק הותר לישראל לקיים פעילות חקלאית בחוות הלימוד, אך נאסר עליה להכניס אנשים למבנה הקולג' הנטוש. בן גוריון סיפר כי "משום מה בחר לו מפקד ירושלים הזמן הבלתי נוח ביותר, ביום ו' האחרון, היות ובאותו יום היה גשם ולא היה לאנשים איפה להיות, הם פלשו לבניין  הקולג'". לדברי בן-גוריון נעשתה הפעולה על-ידי צה"ל בתיאום עם גורם פקידותי במשרד החוץ, אך ללא קבלת אישור ממנו (ראש-הממשלה ושר הביטחון) וללא ידיעת שר החוץ משה שרת. הדיון בהמשך התמקד בשאלה האם צריך לפנות מיידית את בניין הקולג' ללא תנאים, בהתאם לדרישת האו"ם, כדי למנוע הסלמה של המשבר- כפי שסבר שרת, או שיש להתנות את הפינוי בהחזרת הסטטוס-קוו באוגוסטה ויקטוריה, כפי שהציע בן-גוריון. בסופו של דבר התקבלה החלטת ביניים לפנות את המבנה במועד מאוחר יותר מהמועד שדרש האו"ם (כדי שהפינוי לא ייתפס ככניעה לאולטימטום), אך לא להתנות את הפינוי בהחזרת המצב באוגוסטה ויקטוריה לקדמותו אלא להעלות את הדרישות של ישראל בנושא זה רק לאחר פינוי הקולג'.

תקרית ירי קשה לאורך "הקו העירוני", 1954

חילוקי הדעות בין ישראל לירדן סביב "הקו העירוני" לא נגמרו תמיד ב"משחקי צופים" כמו הכניסה הלילית לבניין הקולג' הערבי. לאורך השנים התרחשו כמה תקריות ירי בין ירדן לישראל לאורך הקו, שנפתחו ככלל בירי מהצד הירדני לעבר הצד הישראלי של הגבול שנענה בירי תגובה מצד ישראל בחלק מהמקרים. אחת מתקריות הירי הקשות הייתה סדרה מתמשכת של חילופי ירי לכל אורך הקו שנמשכה לאורך כמעט יומיים ב-1-2.7.1954. לאור חומרת האירוע כונסה ישיבת ממשלה מיוחדת ביום השני של התקרית, בהשתתפות הרמטכ"ל משה דיין, שהוקדשה כולה לתקרית ולהשלכותיה הביטחוניות והמדיניות. הרמטכ"ל דיין התייחס להשפעת התקרית על תושבי שכונות הגבול שחלקם פינו את הנשים והילדים מהבתים במהלך התקרית, והעלה גם את החשש מהאופי הפרוץ של הגבול, שמעבר לסכנת הפגיעה מירי, היווה להערכתו פוטנציאל לסכנת חדירות של מסתננים מהעיר הירדנית אל העיר הישראלית. לאור חשש זה דיווח דיין על תכניות לביצור ומיקוש של הגבול כדי למנוע חדירות כאלו. תקריות ירי מסוג זה לא היו דבר יום ביומו, אך פריצתן מפעם לפעם ללא התראה מוקדמת שיבשה במידה רבה את חיי התושבים שחיו בשכונות הגבול ובמיוחד בממילא ובמוסררה. אך, למרות החיים בצל הסכנה התקיימו בשכונות הגבול חיי יום-יום סדירים, ובתקופות שקטות התנהלו משחקי ילדים מטרים ספורים מקירות ההגנה נגד ירי הצמודים לגבול בשכונת ממילא.

פיגוע הירי בכנס הארכיאולוגים ברמת רחל, 1956

שנתיים מאוחר יותר ב-23.9.1956 התרחשה תקרית ירי חריגה בחומרתה באתר חפירות ארכיאולוגיות הסמוך לקיבוץ רמת רחל, בפינה הדרום-מזרחית של "הקו העירוני". בעת שהתקיים סיור מטעם הכינוס הארצי ה-12 של "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה", נורתה כלפי הקבוצה אש מקלעים ונשק קל מעמדת הלגיון הירדני על הגבעה שממזרח למנזר מר אליאס. מהירי נהרגו ארבעה אנשים ו-16 נפצעו. שרת החוץ גולדה מאיר ניהלה שיחה בעניין תקרית רמת רחל עם ראש מטה משקיפי האו"ם בארץ-ישראל, שהביא את גרסת ירדן שהיה זה חייל ירדני פגוע נפש שירה. על-פי דבריה של גולדה מאיר היא לא השתכנעה מהסבר "החייל המשוגע" של הירדנים וגם שאר שרי הממשלה היו שותפים להערכה שמדובר בפעולת ירי שנעשתה על-פי הוראה מדרג גבוה.

תקרית הירי בפינת החומה שבה נהרג סרן אבשלום סלע, 1962

גם בשנות ה-60 התרחשו כמה תקריות ירי לאורך "הקו העירוני". אחת הזכורות שבהן היא תקרית הירי למרגלות הפינה הדרום-מערבית של העיר העתיקה ב-4.7.1962 שבה נהרג סרן אבשלום סלע ז"ל. תקרית זו תוארה בספרו של עוזי נרקיס, 'אחת ירושלים', שתיאר מחלוקת שהתקיימה בין ישראל לירדן לגבי מעמדה של פינה זו שבמפת דיין א-תל המקורית נמצאה על "עובי הקו" הירדני. לפי הפרשנות הישראלית נחשבה הפינה שטח הפקר בזמן שהירדנים התייחסו אליה ככלולה בשטחם ובנו עליה עמדה צבאית. מכיוון שלצה"ל לא הייתה יכולת להזיז את הירדנים מהעמדה ללא פעולה צבאית גדולה הסתפק אלוף הפיקוד ב"הפגנת נוכחות" ע"י שינוי המסלול של פטרול הגבול.

בשונה מתיאורו של נרקיס העריך בן-גוריון שהירי לא בוצע על-ידי "משוגע תורן" אלא היה ירי שנבע מהוראות של מפקד הגדוד בגיזרה. יחד עם זאת הוא גם העריך שצפויה העברה של המפקד או של הגדוד הבעייתי כולו לגזרה אחרת, כתוצאה מהתערבות מגבוה של המלך חוסיין עצמו ומהלחץ הבינלאומי מכיוון המעצמות.

תקרית ירי סמוך למנזר נוטר-דאם, 1963

בתקריות ירי אחרות שהתפתחו לאורך "הקו העירוני" הייתה למנהיגים הישראלים הערכה שונה לגבי השאלה האם פעולות ירי של חיילים ירדנים מעבר לגבול נובעות מהחלטה פיקודית או שמדובר ב"משוגע תורן". אחת התקריות הללו הייתה תקרית חילופי ירי סמוך למנזר נוטר-דאם דה ז'רוזלם ושכונת מוסררה ב-24.8.1963. בישיבת ממשלה שדנה בעניין, תיאר הרמטכ"ל צבי צור כיצד התחילה התקרית בכמה גלי יריות שנורו מ"עמדת החביות" הירדנית מדרום לנוטרדאם לכיוון העמדה הישראלית המקבילה, שבאחד מהם נפצע ומת הסמל שפיקד על העמדה הישראלית. התגובה הישראלית הייתה ירי באש מקלעים ובזוקות שפגעה קשה בשלוש עמדות ירדניות. צור הביע את הערכתו לגבי הגורם ליריות מהצד הירדני: "לגבי המדיניות הכוללת והכוונות אין לנו צל של ספק שאין לירדנים שום כוונה לעורר איזו מהומה או בעיות בקנה מידה גדול. כנראה שקרה ביוזמה מקומית של מישהו בעמדת החביות".

תקרית ירי בהר הצופים, 1964

גם במובלעת הר הצופים התרחשו לאורך שנות "הקו העירוני" כמה תקריות ירי, אך בשונה מרוב התקריות שהתרחשו בנקודות אחרות לאורך הקו, היה לתקריות באזור הר הצופים רקע מדיני של מחלוקת בין ישראל לירדן ביחס לתוואי הגבול של המובלעת. הבסיס למחלוקת הייתה גרסאות שונות של שני הצדדים לגבי מפה ששורטטה כמה חודשים לפני מפה של דיין ועבדאלה א-תל בידי המפקד הקודם של הכוחות בירושלים דוד שאלתיאל לדיין ומקבילו הירדני באותה עת, מפה שאבדה בשלב מאוחר יותר.

בשלהי דצמבר 1964 התרחשה תקרית ירי שהתחילה בירי של חיילים ירדנים מכיוון אוגוסטה ויקטוריה על פטרול ישראלי שליווה פועלות מסיק ערביות בשטח על גבול ההר שהריבונות עליו הייתה נתונה במחלוקת בין שתי המדינות. בישיבת ממשלה שזומנה סקר הרמטכ"ל יצחק רבין בפני השרים את סיפור "המפה אבודה" ואת התפתחות המחלוקת הטריטוריאלית בין ישראל לירדן שעל הרקע שלה פרצו תקרית זו ותקריות קודמות. "הסכם הר הצופים הוא הסכם מיוחד לגביו והוא נחתם בשעתו בחסות יושב ראש ועדת הקונסולים… בין דוד שאלתיאל ובריגדר לאש מהלגיון הערבי. ההסכם חילק את שטחי הר הצופים לתחום שהוא בידי ישראל, לשטח הפקר ולשטח שהוא בידי ירדן. ההסכם נחתם ב-7.7.1948 וכן נחתמה מפה על-ידי קולונל בלגי בגלי… המפה הלכה לאיבוד והתחילו להיווצר ויכוחים על מה בעצם חתמו. אין לנו העתק המפה, אין לירדן ואין לאו"ם… ההסכמים אינם מתייחסים למפה כי המפה איננה. הירדנים מציגים מפה אחרת מאשר אנו, יש הבדלים בשטחים שאנו שולטים בהם, בשטחים שהם שולטים בהם ובשטחי ההפקר. מזה יצרו אזור מיוחד של הר הצופים… בשביל לאמת את הטענה שלנו, אנחנו מאז ועד היום הזה מבצעים פטרולים לשליטה בשטחים שונים, שהם שטחי מריבה באיזור זה".

למרות כל תקריות האש וסכסוכי הגבול החזיק "הקו העירוני" כמעט 19 שנה עד פרוץ מלחמת ששת-הימים. תקריות אלו זכורות בשל משמעותן מבחינת הקרבנות בנפש שגרמו והבהלה שעוררו בציבור, אך במרבית הזמן היה הגבול שקט. ביטוי לכך ניתן לראות בתמונה בה נראה ראש-הממשלה לוי אשכול עורך תצפית לכיוון העיר העתיקה מעמדה ישראלית במנזר נוטרדם ששכנה מטרים ספורים מהגבול.

"הקו העירוני" לאחר מלחמת ששת הימים, 1967

מציאות זו הסתיימה במלחמת ששת-הימים שפרצה ב-5.6.1967 שבמהלכה כבש צה"ל את ירושלים הירדנית יחד עם כל שטחי הגדה המערבית ו"הקו העירוני" חדל להתקיים במובן של גבול מדיני.

(בהר בחוקותי תשפ"ג)