מדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית?

 

הנוהג במדינת ישראל, של שלטון הפוליטיקה בדת, מנוגד לאופן שבו עם ישראל לאורך הדורות

האם מדינה יהודית יכולה להיות גם דמוקרטית?

בעיני רבים, התשובה שלילית. הם חשים שזהות יהודית משמעה כפייה וחוסר סובלנות, שהינם מושגים הסותרים לחברה דמוקרטית-חופשית. על כן הם שואפים לנתק, עד כמה שניתן, בין זהותה היהודית של המדינה לזהותה הדמוקרטית. הקיצוניים יותר מדברים על הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה ויצירת מדינת כל-אזרחיה.

תפיסה זו רחוקה מלהיות נכונה. אכן, לא ניתן להתעלם מהמתח שקיים בין שתי ההגדרות הללו של המדינה, אבל מצד שני, אי אפשר לטעון שליהדות אין כל קשר עם הדמוקרטיה. ההפך. במורשת התרבותית והפוליטית היהודית מונחים יסודותיה של הדמוקרטיה, שאת פירותיה אנו קוצרים היום.

ההוכחה הטובה ביותר לקרבה הגדולה שבין היהדות לדמוקרטיה טמונה בזהותה הדמוקרטית של מדינת היהודים. עצם העובדה שברחבי המזרח התיכון הטוטליטרי והמלוכני קמה לה מדינה על אדני הדמוקרטיה, וזהותה הדמוקרטית נשמרת ואף משגשגת לאורך כל שנות קיומה, גם כשהיא מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים קשים, מעידה שערכים דמוקרטיים מושרשים עמוק בזהותנו היהודית. הדבר בולט אף יותר כשאנו נזכרים שמי שהקים את המדינה בפועל היו יהודים שהגיעו ממדינות א-דמוקרטיות במזרח אירופה. העובדה שאפילו הם ביקשו והצליחו לכונן כאן משטר דמוקרטי (שאינו חף מביקורת, כמובן), מראה שהדבר אינו באמת זר למסורת היהודית.

דמוקרטיה איננה צורת משטר שנולדת בן רגע. לא כל עם שישתחרר משלטון טוטליטרי יוכל ישר לאמץ דפוסים דמוקרטיים. דמוקרטיה הינה גידול עדין, כפי שכתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ', אשר זוקק שנים רבות של צמיחה והבשלה. כמו כל אדם, שאינו יכול לצאת באמת לעצמאות בלא שהוא מפתח אופי עצמאי, כך גם חברה. דמוקרטיה משגשגת היא תוצר של חברה אשר הטמיעה במשך שנים רבות את רעיונות החירות והשוויון. ואם מדינת ישראל שומרת על זהותה הדמוקרטית במשך שנים כה רבות, סימן שיהודים מורגלים באופיים לכך. מהיכן הדבר הגיע?

מאז ימי בית שני ולאורך שנות הגלות, קהילות יהודיות רבות הורגלו בשלטון עצמי. מי ששלט בהן היה מוסד המכונה 'שבעת טובי העיר'. רבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם; המאה ה-16) מסביר בשו"ת שלו (יורה דעה קעה) ש"שבעת טובי העיר אין פירושו שיהיו שבעת טובי העיר חשובים בחכמה ובעושר אלא שבעה אנשים שהעמידום עליהם צבור פרנסים סתם ענייני אותו העיר והרי הם כאפוטרופוסים עליהם". כלומר, שבעת טובי העיר איננו מינוי שמגיע מלמעלה אלא מנהיגות שצומחת מבני העיר ותלויה בהם. זוהי עדות מוצקה לקיומו של שלטון דמוקרטי שמייצג את העם ולא נכפה עליו.

מסתבר שאפילו את רבני העיר היו ממנים על סמך קבלת הציבור ולא כ"הנחתה מלמעלה". כך כתב החת"ם סופר בתשובה לשאלה האם יש לנהוג כבוד ברב אשר השתרר על הציבור כנגד רצונה של הקהילה (שו"ת חתם סופר ה, חושן משפט יט): "הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלא כה אמרו במסכת ברכות נה, ע"א: 'א"ר יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור'… ואיך יתמנה שום אדם בשום התמנויות מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?".

האירוניה היא שדווקא במדינת ישראל הדמוקרטית, רבני שכונות וערים לא מתמנים על פי רצון הציבור אלא במהלכים פוליטיים המכוונים מלמעלה. גם בוועדה לבחירה הרבנים הראשיים ישנה הרבה פוליטיקה, כאשר פעמים רבות ניצחון מועמדים ממגזר מסוים או ממשפחה מסוימת נסגר עוד טרם הבחירות בעקבות לחצים פוליטיים כאלה ואחרים. נוהג זה, של שלטון הפוליטיקה בדת, מנוגד לאופן שבו עם ישראל לאורך הדורות. גם ההנהגה הפוליטית וגם ההנהגה הרבנית נבחרו על פי רצון הציבור. וזוהי אבן הראשה של הדמוקרטיה.

לכן אין לראות ביהדות ודמוקרטיה מושגים מתחרים. ההיסטוריה היהודית מוכיחה שלאורך שנים רבות שני המושגים היו למעשה זהים. השאלה היא האם גם היהדות של היום היא כזו.

(ראה תשפ"א)