תרבות ה"סמוך" ושיטת "יהיה בסדר"

תרבות ה'סמוך' ושיטת 'יהיה בסדר' מרחפת ברקע של הקרע שפוקד את החברה הישראלית כיום

"תרבות הסמוך" ושיטת "יהיה בסדר" ידועות כאפיונים מובהקים של החברה בישראל. הנהג שלא דואג שכולם יהיו חגורים, רוכב האופנוע שלא חובש קסדה כחוק, הרוחצים בים במקומות אסורים – כל אלה הם דוגמאות אחדות לאנשי "תרבות הסמוך", שמאמינים בדבקות שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ו"יהיה בסדר".

פרשת 'שופטים' יוצאת בשורה של מצוות כנגד "תרבות הסמוך" ושיטת "יהיה בסדר". כך בפרשת מינוי מלך, התורה דורשת שהוא יהיה "מהמובחר שבאחיך" (תוספתא סנהדרין ד, ו), יתמנה על-פי נביא ובית דין של שבעים זקנים, ויצטיין בחכמה וביראה (רמב"ם, הלכות מלכים א, ז). אולם, כדי להבטיח שהוא ילך בדרך הישר והטוב, התורה לא סומכת על תכונותיו ומעלותיו, ולא על ועדת המינויים של הסנהדרין, אלא מציבה בפניו שורה של הגבלות: אסור לו להרבות סוסים, נשים או כסף וזהב, עליו להימנע מלשתות דרך שכרות, וראוי לו לנהוג בדרכי הפרישות (שם, ג, ב-ו). בנוסף הוא מצווה לכתוב שני ספרי תורה, שאחד מהם יהיה צמוד אליו בכל אשר ילך (שם, ג, א).

ואכן, שלמה המלך שסמך על עצמו שביכולתו להרבות נשים וסוסים מבלי להיכשל, כשל לבסוף, כאשר "נשיו היטו את לבבו", ומרכבות סוסים יובאו אליו ממצרים (מלכים א' י"א). החכם באדם נפל, אפוא, בפיתוי של "תרבות הסמוך" ושיטת "יהיה בסדר", וכישלונו משמש מאז תמרור אזהרה לדורות עולם.

הבדלת ערי המקלט המופיעה בפרשתנו, אף היא מדגישה את החובה להיערך לקראת סכנות ולא לסמוך שיהיה בסדר. לכאורה, לא היה צורך בהקמת ערי מקלט, שכן התורה יכלה לאסור על גאולת דם ההרוג, ויהיה בסדר. ברם, אין התורה סומכת על כך שגואל הדם לא ירצח, אלא דורשת הקצאת ערי מקלט לשם הגנת ההורגים בשגגה מפני גואלי דם זריזים.

גם בקביעה שיש לשחרר אנשים מסוימים מהמערכה הצבאית מתגלה מגמה זו של התורה. לכאורה, אפשר היה לסמוך על כך שכאשר יוצאים החיילים למלחמה הם ישכחו מטרדות הבית, הכרם או האישה ויהיו בסדר. אולם, התורה אינה סומכת על כך, וחוששת שאנשים שהראש שלהם נמצא במקום אחר, יזיקו למערכה הצבאית.

בסיום הפרשה אנו פוגשים בטקס הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל, במהלכו מצהירים זקני העיר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". חז"ל אמרו: "וכי עלתה על ליבנו שזקני בי"ד שופכי דמים הם?! אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה מ"ו). בימי קדם היו "כל הדרכים בחזקת סכנה" (קה"ר, ג), וכאשר יצא אדם לדרך היה הכרחי שיקבל ליווי וצידה לדרך. חז"ל מלמדים אותנו שאם זקני העיר נקטו בשיטת "יהיה בסדר" ולא הטמיעו נהלים של צידה וליווי, הם דבקו כנראה בשיטת ה'סמוך', ולכן הם אשמים באחריות עקיפה לאסון שהתרחש.

במהלך הקיץ שמענו שוב על אסונות של הולכי דרכים שיצאו לדרך מבלי להצטייד כראוי במים או במפה או בלי הכרת הדרך, וחשבו לתומם ש"יהיה בסדר". גם בשגרת היום-יום שלנו "כל הדרכים בחזקת סכנה" לא פחות מבעבר, והסכנות רק התחלפו. לא עוד ליסטים וחיות רעות בדרך, אלא נהגים פזיזים או עצבניים, עייפים או שתויים שעוברים על חוקי התנועה ומסכנים חיים. הרשויות, שהחליפו את הזקנים, לא נדרשות להציע ליווי וצידה, כי אם שיפור דרכים ואכיפת חוקים, וכידוע, תאונות אינן קורות, הן נגרמות, ובגורם האנושי הן תלויות.

דומני, ש"תרבות הסמוך" ושיטת "יהיה בסדר" מרחפת ברקע של הקרע שפוקד את החברה הישראלית כיום. ביטחון עצמי מופרז בעצם קיומנו ובהצלחת קוממיותנו מביא בעבר האחד של המתרס לתחושה שבשם המחאה אפשר לגרום נזק לטכנולוגיה ולרפואה, לחוסנו של הצבא ולכלכלה בכללה, ואין סיבה לדאגה, כי המדינה מספיק חזקה. מהעבר השני נוטים לחשוב שגם אם תעשיית ההיי-טק מתכווצת, הכלכלה נשחקת, המוטיבציה לשירות בצה"ל מתכרסמת, הירידה מתעצמת והתמיכה מארה"ב מצטמצמת, העיקר לממש את המצע ואין סיבה לדאגה, כי הכל יהיה בסדר וסמוך על הממשלה שיודעת מה היא עושה.

כשהמלך סומך על עצמו אפילו יותר משעשה שלמה, ולוחמים משחררים מהמערכה את עצמם בלי יראה מהתוצאה, יהיה קשה לומר 'ידינו לא שפכו את הדם', וכדאי לכולם לבצר בישראל מקלטים לכל העם. פרשת 'שופטים' מלמדת שלא לסמוך יותר מדי, וכי רק אם אני ואתה וכולנו נהיה בסדר – באמת יהיה בסדר. בעניין הזה סמכו עליי!

(שופטים תשפ"ג)