מירון ח. איזקסוןאחד מסימני ההיכר המשמעותיים ביותר של הפרט ושל החברה בכלל, היא עילת השמחה ולהבדיל עילת הצער והאבל. נפתח דווקא בענייני השמחה והחגיגיות. חלק משמעותי בחיינו הוא הצורך והיכולת לחגוג. אפיוני השמחה עשויים להיות שונים לגמרי בקרב חברות, משפחות ויחידים. למשל, ישנן משפחות שבהן ימי ההולדת נחשבים לתאריכים מכוננים, והמאמץ לציינם בהבלטה הוא רב. לעיתים אף משתדלים למצוא דרך מקורית יותר ככל האפשר כדי להפתיע את האדם המסוים ביום הולדתו, עד כדי מימוש רעיונות מביכים ואפילו מוזרים (כמובן, עניין של מידה וטעם); מנגד, ישנן משפחות שבהן ימי ההולדת בקושי מוזכרים, עד כדי מבוכה מסוימת הנגרמת למאוכזבים. מעבר לימי הולדת, גברים ונשים, בוגרים וילדים, מוצאים לעצמם סיבות לחגוג, בין אם הדגש הוא על הישג רוחני ובין אם העילה נוגעת למשל לענייני פרנסה או לתחביבים שונים.
וכיצד ועל מה מציינים עם ומדינה את אירועיהם? במורשת ישראל המועדים נקובים וברורים החל מהתורה, ובהמשך בהתייחסות לאירועים מכוננים בתולדות ישראל. בפרשת "ראה", שאותה קראנו בשבוע הקודם, אנו מצווים להגיע למשכן ה' ולבצע שם את עבודת העולות והזבחים. "ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם, אשר ברכך ה' אלקיך". בין השאר יש כאן שני מרכיבים חשובים בשמחה: הצורך לשמוח "בכל משלח ידכם", דהיינו כל פרנסה הנעשית בהגינות ובחריצות יכולה להיות מקור לשמחה; והמרכיב השני, שיתוף המשפחה הקרובה לכם. אותו "בית" פרטי אשר הוא המקור המזוהה ביותר עימנו, הוא המען הראשי של אהובי ליבנו, והוא שחייב להיות חלק מהשמחה הציבורית והלאומית.
המונח "בית" רלוונטי כמובן גם למשכן עצמו: הבית הראשון והבית השני. מנגד, באותה פרשה עצמה מוזכר הבית גם בגילויו האכזר והמסוכן ביותר: "בית עבדים". מכל אלה אף בשפה המדוברת והעדכנית ביותר צמחו הביטויים של "מלחמה על הבית", "משחק בית" וכו'. גם בנוגע למצוות המעשר בהמשך אותה פרשה חוזרים ביטויי השמחה והבית: "…ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך. והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אין לו חלק ונחלה עמך" (יד, כו-כז). מרכיב עיקרי בשמחה הוא הסולידריות, ובעקבותיה השותפות. הפער בין שמחת הלב הנישאת בערגה ובזהירות, לבין התפרעות וסכנת הרס, אינו כה רחב ויש להישמר מאוד.
לא פחות מכך, חיוני המאמץ להגדיר בזהירות ובעמקות את ימי האבל הלאומיים. גם כאן אפשר למצוא נטיות לב אישיות ומגוונות לגבי עילות הצער ולגבי ציונן. ישנם אלה המתעצבים מאוד לנפשם מהחמצות כלשהן בחייהם, וישנם אלה "השומרים" את עצבותם לחששות בריאות מובהקים בלבד. מדינת ישראל למודת (יחסית לגילה הצעיר) ניסיון רב ואפופה במאמץ לנסות לשתף כראוי חוגים גדלים והולכים בתחושות הלאומיות. המבנה החברתי שלנו מאתגר במיוחד גם בנושא זה. איני בטוח שהפסוק המכונן בפרשתנו (יז, ח) אינו חל גם על מקרה כגון זה: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו".
מובן שביסוד הדברים הכוונה לקביעת דינים. אולם, יש לשים לב לשימוש המיוחד במונח: "פלא". לא רק משהו שאינו מובן לנו, לא רק דבר שאנו מתקשים בו, אלא משהו עמוק ויסודי הגורם לנו לרגש של פליאה. ההכרה בקיומו של הפלא היא בעיניי דרגה הכרתית מיוחדת. התובנה שיש ממה להתפלא, שיש דברים שמתחדשים, שיש כוחות של שירה בטבע, כל אלה הם יסודות לחיי יצירה רעננים ומעודכנים. גם דברים שקשורים בדם, בדין ובנגע כוללים ממד פלאי, וגם הם עלולים להביא "דברי ריבות" בשערי הארץ והמדינה. כדי להתמודד עימם יש בהכרח לעלות לדרגה הכרתית מיוחדת, ואל המקום המיוחד, כפי שקראנו בפרשת "ראה" על השמחה המתרחשת בו.
גם בימים מרים אלה, כשישראל מתקשה במציאת דרכה, ואפילו מגיעה לריב ולמחלוקת על האופן שבו יצוין היום הנורא שבא עלינו לפני כשנה, יש לעבור תהליך הרבה יותר מפויס, כולל ומתחשב כדי לדעת כיצד לציין אבלות משותפת וכה קשה. לא בחירת האומנים שיופיעו צריכה להעסיק אותנו, אלא ההכרה של שותפות הגורל והזדהות אמת עם אלה שחרב ביתם.
