פרופ' זהר עמר (אוניברסיטה בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אתר 'קדמוניות הטבע והריאליה בישראל')
"לֹא–תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא, כג). הפסוק עוסק באדם שנגזר עליו דין מות בתליה. התורה מצווה אותנו על חובת קבורתו באותו היום: "כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
בפסוק זה מתייחסת התורה לנורמה שהיתה מקובלת בקרב הנכרים, שאדם שסרח והוצא להורג בתליה, כאות קלון נותרה גווייתו למאכל בעלי-חיים. כך עם שר האופים:" יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל-עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ" (בראשית מ, יט). בישראל הקפידו על הצו המקראי גם בהקשר לגויים. יהושע צוה להוריד לעת ערב את נבלת מלכי הכנענים שנתלו על העץ ולהקים עליהם גל אבנים (יהושע ח, כח-כט; י, כו-כז). זאת, לעומת הגבעונים שהותירו את גוויות בני רצפה בת איה מוטלים בשדה מימי הקציר ועד לראשית החורף (שמ"ב כא, ט-י). בסיפור הטראגי הזה, הסגיר דוד את בניה לידי הגבעונים מבלי להתערב ולצוות לקבור את המוקעים. הפסוקים באים לשבח את מעשה האם השכולה שביקשה למנוע בזיון מהמתים ושמרה עליהם מחיות טרף. מעשיה הם שעוררו את דוד בדבר החשיבות של מניעת הלנת המת והוא מורה לקבור את עצמות שאול ובניו (שמ"ב כא, י-יד).
בפרשתנו שני טעמים לאיסור הלנת המת. הראשון הוא הימנעות מביזוי המת, אף שחטא, הרי הוא נולד בצלם א-להים ובתליית אדם לאורך זמן, יש מימד של קללת א-להים עצמו. הטעם השני קשור לאופן הקבורה בעת העתיקה וביסודו משמעות טומאת האדמה והקשר לנחלה שה' נותן לנו. באופן סמוי התורה יוצאת כנגד מנהגי קבורה שהיו שכיחים בקרב חלק מעמי קדם, כמו שריפת גופות (קרמציה) או הנחתן בשטח חשופים למאכל בידי חיות הבר. תופעה זו קיימת עדיין בטיבט.
לפי התפיסה הישראלית, יסודו של האדם בעפר: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז). קיים כאן קשר סמנטי ומהותי בין האדם לאדמה. לפיכך, על גוף האדם בסוף חייו לשוב ולהתאחד עם האדמה שממנה נוצר:" בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" ( ג, יט).
הלנת גווית האדם לאורך זמן עלולה לזמן עופות דורסים וחיות בר לאכול מבשרו, לפזר את איבריו ולאבדם. כך מתרבה הטומאה על פני האדמה (שד"ל), האדם אינו חוזר לאדמתו ובכך איבד את צלמו, צלם א-להים. עונש זה מבטא את הרעיון שה' למעשה מוציא את החוטא ממשפחת האדם והאדמה (יב, ג) ובעצם מדיר אותו מצלמו. עם ישראל שונה במנהגיו ובמוסר שלו משאר העמים: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" (עמוס ג, ב).
(כי תצא תשפ"א)
