פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ממשנת תענית (לא, ע"א) למדנו ש"לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכט"ו באב".
אחת הסיבות המרכזיות לקביעה מרחיקת לכת זו לגבי ט"ו באב, היא שביום זה הובאו הרוגי ביתר לקבורה. ולא עוד, אלא שחכמי התלמוד הוסיפו: "אמר רב מתנה: אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה [=לומר את ברכה] הטוב והמיטיב".
הבאתו לקבר ישראל של סגן הדר גולדין ע"ה, תלמיד חכמים ולוחם נועז ששירת כמפקד צוות בפלס"ר גבעתי, היא מאורע רב חשיבות. יעידו על כך רבבות האנשים שחלקו לו כבוד וליווהו בדרכו האחרונה.
אבל כפי שאמרו הדוברים בהלוויה, ובראשם בני משפחתו של הדר, הוריו שמחה ולאה, אחותו ואֶחָיו מנחם (חמי) וצור, לא מדובר רק במאורע אישי-משפחתי, אלא במאורע בעל חשיבות מוסרית, יהודית ולאומית-ציונית. המסר החד והנוקב שעולה ממנו הוא אחד: דבקות בערכי היסוד של מדינת ישראל וצה"ל, ערבות הדדית, אמירת "לא" (באל"ף רבתי) להפקרת כל אדם מישראל ועשיית כל מאמץ ראוי להשבתו לחיק מולדתו והבאתו לקבר ישראל.
באופן אישי, היה זה עבורי יום מרגש מאין כמוהו, שנמסכו בו ובו-זמנית גם שמחה ואושר עילאיים גם עצב, צער ותוגה. שמחה גדולה על הבאת הדר לקבר ישראל לאחר אחת עשרה שנים כואבות, מצערות ומייסרות. ועצב גדול על חסרונו של איש מיוחד, שנפל על הגנת הארץ ויושביה ולא ישוב עוד.
במהלך שנות הציפייה הארוכות, ניתנה לי – ולעמיתיי בקלינקות המשפטיות של המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" – הזכות למלא את החובה ללוות את משפחת גולדין במאבק להשבת הדר "הביתה", לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
כחלק ממאבק גדול זה, ניהלנו הליכים משפטיים שונים, לרבות הגשת עתירות לבג"ץ והגשת בקשות לפורומים בינלאומיים שתכליתם הייתה להניע את הגורמים המוסמכים למלא את החובה שמוטלת עליהם. ויודגש: לא מדובר רק בזכותם של הדר ובני משפחתו אלא גם, ואולי בעיקר בחובתם של מדינת ישראל, צה"ל ושאר זרועות הביטחון לפעול ללא לאות, בשקידה ראויה, במרץ ובנחישות למילוי משימה קדושה זו של השבת הדר ושאר השבויים והחטופים "הביתה". זאת, בין השאר, על ידי מניעת העברת סחורות וציוד לרצועת עזה שאינה מתחייבת מכללי המשפט הבינלאומי, או מניעת מתן רשות לתושבי עזה לצאת לישראל לצרכים שונים ולשוב אליה. למרבה הצער ולמגינת הלב, ברוב המקרים תוחלתנו נכזבה.
הגורמים המוסמכים לא רק העלימו מידע מבני המשפחה ומהציבור כולו, לא רק סובבו בכחש במשך שנים ארוכות את בני משפחת גולדין (ועמן בני שלוש משפחות נוספות של שבויים ונעדרים), אלא גם פעלו בצורות שונות ומשונות (שחלקן נתגלו, להוותנו, רק לאחר השבעה באוקטובר) לרַצות את אנשי החמאס ועוזריהם, ולתת בידם טובות הנאה מסוגים שונים וביד נדיבה, הרבה למעלה מעל המידה המתחייבת, הראויה והנכונה, מתוך הנחה שגויה מיסודה שבכך "תשקוט הארץ".
עמידתה האיתנה והאצילה של משפחת גולדין בפרץ, לימדה את כולנו פרק מאלף במסירות ונאמנות ללא גבול, חסרות פשרות, לערכי יסוד יהודיים וציוניים.
לא לחינם, קרא בהלווייתו של הדר, אביו פרופ' שמחה גולדין לחברה הישראלית לשוב לערכים של אחריות, רעות ואחדות, ואחותו איילת הוסיפה ותיארה את ההשבה כמסע לאומי של תיקון. בעבור רבים, סימלה ההלוויה את סיום הפרק הכאב של מבצע "צוק איתן", ואת ניצחונה של המחויבות המוסרית העמוקה של המדינה לחייליה, ניצחון שהושג רק בזכות נחישותם ועוז רוחם של בני משפחת גולדין
לצד המסר המוסרי והלאומי, טמונה בהשבת הדר לישראל תובנה יהודית עמוקה.
בדברים שכתב במהלך שנים ארוכות אלה, עמד שמחה גולדין על עקרון היסוד היהודי החשוב בעניין זה. בשיא האופוריה של היציאה מעבדות לחירות, נחבא פסוק אחד אל הכלים (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם".
יש עמוד ענן, יש עמוד אש. עם ישראל חוגג. צופה פני עתיד מזהיר בארץ המובטחת. ומשה רבנו? המנהיג הדגול, שהיינו מצפים כי יחגוג את הניצחון הגדול, מתעסק בעצמות יבשות מן העבר. ואמרו על כך חכמים הראשונים בתוספתא סוטה: "שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר 'חכם לב יקח מצוות'" (משלי י, ח).
משה רבנו לימדנו פרק גדול בהלכות סדרי עדיפויות וקני מידה. פרופורציות. אכן, ביזת הים מפתה עד מאד. אפילו לא הייתה זו סתם ביזת הפקר, אלא שלל אויבים שרק לפני זמן קצר ביקשו לכלותנו, שלל שטעמו מתוק עוד יותר.
אך כנגד אותם "חיי שעה" ניצבים ערכים של "חיי עולם". ה"שבועה" הקדמונית: המחויבות להבאת עצמות יוסף לקבורה. מצווה שדורשת גם חוכמה גם לב, מצווה ש"חכם לב" כמשה רבנו, היודע להבחין בין עיקר וטפל, עומס על שכמו.
כך היה גם כאשר נחטפו גופותיהם של שאול המלך ויונתן בנו, וחוללו בביזיון על ידי הפלישתים. כאז כן היום, מנהיגי העם לא עשו את כל המאמצים הראויים להשיבן לקבר ישראל. היו אלה אנשי יבש גלעד, שבמבצע נועז, מעין "מבצע פרטי", נחלצו חושים להסרת החרפה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן… וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים".
עפ"י מדרשם, ראו חז"ל במחדל זה עילה לאחת מתקופות הבצורת הקשות ביותר שפקדו את עם ישראל, בצורת שנמשכה שלוש שנים רצופות.
זאת ועוד: כפי שהעירו רבים (וביניהם, הרב אהד טהרלב, ראש מדרשת לינדנבאום ששכל את בנו החייל אלחי ע"ה, ששירת בגולני, בפיגוע דריסה), מעבר לציון הבאת הרוגי ישראל לקבורה, להוספת ברכה קבועה ומיוחדת על כך, ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון יש משמעות מיוחדת: "ברכת המזון אינה רק ברכה על האוכל אלא גם ברכה על הארץ. כשאנו אוכלים אנו מודים לקב"ה על הארץ הטובה שנתן לנו, שהרי היא מקור הברכה והמזון שניתן לנו לשובע. ואכן מקומו של הציווי על ברכת המזון מופיע בין פסוקי שבחה של ארץ ישראל" (ראו דברים ח, ז-י).
הווי אומר: חלק חשוב ומרכזי, בלתי נפרד מההודאה על הטוב והברכה שבארצנו, הוא הבאת חללים לקבר ישראל. ואם כך בבני אדם "רגילים", מן היישוב, כך על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיילי צה"ל, דוגמת הדר גולדין, שמסר נפשו על הגנת העם והארץ, או בחטופים שחטאם היחיד היה שהם אזרחי המדינה היהודית או תושביה.
קצרם של דברים: עד שלא יושבו ויובאו כל החטופים לקבורה, ברכת הארץ – כמו גם ברכתה של מדינת ישראל – אינה יכולה להיות שלמה ולא תהא שלמה. לא עלינו המעשה לגמור, אך אין אנו רשאים להיבטל הימנו, "עד השבת החטוף האחרון".
