עבודת ה' אינה חובה

יהודי אתיופיה נהגו לצום במשך שלושה ימים "צום אסתר", ובלילות אכלו מעט לצורך הקיום הגופני

כבר אמרנו שקהילת "ביתא ישראל" לא הושפעה כלל ועיקר מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. לכן מובן אפוא מדוע החגים הבתר-מקראיים, כמו חנוכה ופורים, שנקבעו על ידי חז"ל אינם מוכרים אצלם- על אף שהכירו את הסיפור ההיסטורי.

מגילת אסתר מופיעה, בשלמותה, בשפת הגעז. יהודי אתיופיה נהגו לצום במשך שלושה ימים "צום אסתר", ובלילות אכלו מעט לצורך הקיום הגופני. זה היה פורים באתיופיה, יותר מזה לא עשו. ד"ר חיים פרי סיפר שבאחת ההזדמנויות הם עסקו בשאלה- מדוע יהודי אתיופיה צמו שלושה ימים מבלי לחגוג את חג הפורים? העלו השערה, שהאיגרות הראשונות המבשרות על השמדת היהודים הגיעו לאתיופיה, והאיגרות השניות המבשרות על המהפכה לא הגיעו לאתיופיה. שכן, באיגרות הראשונות המבשרות על השמדת היהודים כתוב שהאגרות נשלחו ביד הרצים עד מהודו ועד כוש, ולעומת זאת האיגרות השניות המבשרות על ביטול הגזירה לא הגיעו עד מהודו ועד כוש.

אם באיגרות ראשונות ואיגרות אחרונות עסקינן, נראה לי שזה המקום לעסוק במעמד תורה ראשון ומעמד תורה שני. נאמר: "ויתייצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (רש"י – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס). אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו היהודים" (שבת פ"ח). דבר חשוב מאוד אנו למדים ממקור זה. פרופסור נעם זהר אמר באחד השיעורים – שום דבר לא הולך בכוח. אף הקב"ה, עם כל כוחו, אם לא עובדים אותו תוך רצון ובחירה מתוך תהליך הבנה והכרעה אזי תמיד יהיה פתחון פה "מה אתה רוצה מאיתנו? קיבלנו זאת בכוח". אז מה הפתרון? פתרון אחד הוא, כפי שחז"ל מציעים: מעמד נוסף בפורים. "הדר קיבלוה"; אם בהר סיני קיבלו אותה בכפיה הרי שבפורים קבלוה מרצון ומתוך בחירה חופשית. פתרון נוסף הוא שא-לוהים יכול בכוחו הגדול לעשות את רצונם כרצונו.

אצל עובד ה' האתיופי עבודת ה' אינה חובה. המושג 'חובה' זר לעובד ה' מבית ישראל. מצד שני, גם המושגים 'רצון' ו'התחברות' לא קיימים בתוך עולם המושגים של עובד ה' של ביתא ישראל. אז מה קיים שם?

בשבת שעברה כתבתי על מנהג חליצת הנעליים במסורת יהדות אתיופיה ומתוך כך עמדתי להבדל העמוק בין מנהג זה למנהג המקובל במסורת הרבנית בין תודעה של הכנעה לתודעה של כבוד. על כך כתב לי ידידי הרב גדעון אדמנית: "הבחנתך נכונה מאד לדעתי (וכן קביעתך שגישת הכבוד או ההדר, במונחי הרב סולובייצ'יק, היא העומדת בבסיס המנהג ה'מקובל') אך לענ"ד שני כיוונים אלו קיימים (או מתרוצצים) גם בזו התלמודית- רבנית. למשל, באיזה שופר ראוי לתקוע- פשוט או כפוף? או מהי ההופעה המתאימה לעמוד בתפילה ב'הדרת קודש' או בחרדת קודש? (ויש לתפיסות אלו השלכות על שני הזרמים בתנועת המוסר: השלכת יהבו על ה' וסיגופים בשיטת נובהרדוק או זו המלוכתית של חסידות רוז'ין או שיטת המוסר של סלובודקה… הזכרת את הרמב"ם בדבריך שקבל את גישת הכבוד. למיטב זכרוני בנו הרב אברהם הושפע מתנועת הסופים (=חסידות איסלאמית) והמליץ על קבלת מנהגים שונים שלהם כגון חליצת נעלים. כך שמעתי מדב מימון שעשה עליהם דוקטורט".

אני מסכים עם דבריו של הרב אדמנית. התודעות הללו בהחלט קיימות (או מתרוצצות) גם במסורת התלמודית- רבנית. עם זאת, נראה שבעולם האתיופי שתי התודעות; 'כבוד', ו'הכנעה' אינן מתרוצצות יחדיו, אלא קיימת תודעה של הכנעה בלבד.

אם נחזור לשאלתנו לעיל, עובד ה' אתיופי עובד את ה' לא מתוך מחויבות ולא מתוך התחברות, אלא כמשהו טבעי יותר. דודי החכם דניאל מנגשה ז"ל אמר לי: "למה אנחנו נושמים? האם אנחנו חייבים לנשום או שאנחנו רוצים לנשום? זה לא תלוי ברצון או בחובה שלנו, אלא בנאמנות של הקב"ה". הדוד שלי לימד אותי שבין מעמד קבלת התורה בהר סיני בכפיה ובין מעמד קבלת התורה בפורים ברצון, יש נאמנות. נאמנות לא מדברת על חובה או רצון אלא נובעת מהמילה 'אמון', והניגוד לנאמנות הוא הפרת אמון ובגידה.

איני טוען שהמושג נאמנות לא קיים בעולם הרבני. שמעתי מספר פעמים את הרב יהודה עמיטל זצ"ל מדגיש את עניין עבודת ה' המבוססת על נאמנות. אלא, אני טוען שהמושגים 'חובה' או 'רצון' בהקשר של עבודת ה' היו זרים לעובד ה' מביתא ישראל. אין ספק שמושגים כמו 'חובה', 'רצון', 'חשד' בהקשר של עבודת ה', נוכחים יותר בתודעה של "כבוד" מאשר בתודעה של "הכנעה". תודעה של הכנעה מחנכת לנאמנות, לסולידריות ולוויתור.

(ויקרא תשפ"ב)