הפטנט היהודי לאלצהיימר

כיצד מספרים סיפור היסטורי?

כשהיינו בצבא, הפגישו אותנו במסגרת סדרות חינוך כאלו ואחרות עם דמויות שהשתתפו במלחמות ובקרבות, ואלו סיפרו לנו בגוף ראשון את סיפור הקרב.

במסגרת פעילויות שונות להנצחת השואה נוהגים להפגיש בני נוער עם ניצולי, שורדי וגיבורי השואה, כדי שאלו יספרו בגוף ראשון את מה שעבר עליהם.

אולם, כיצד מספרים סיפור היסטורי כאשר אלו שהיו שם כבר לא נמצאים איתנו ואין מי שידבר בגוף ראשון?

התשובה לכך טמונה בפסוקים הפותחים את פרשת השבוע 'כי תבוא', פסוקים המספרים על אותו אדם שזרע, נטע, גידל והשקיע, ובשעה טובה בהגיע הזמן לראות ולקטוף את הפירות, הוא מביא מביכורי פרי אדמתו אל הכהן ומספר לכהן את תמצית הסיפור ההיסטורי של עם היהודי מיציאת מצרים ועד ימיו: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

היהודי הזה מגיע אל הכהן מאות ואלפי שנים אחרי האירועים הללו שהוא מתאר שהתרחשו במצרים, ולמרות זאת, הוא לא מדבר בלשון עבר, אלא מספר את הסיפור בגוף ראשון, כאילו הוא היה שם ממש- '.. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ.. וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ.. קֹלֵנוּ.. עָנְיֵנוּ.. עֲמָלֵנוּ.. וַיּוֹצִאֵנוּ.. וַיְבִאֵנוּ.. וַיִּתֶּן לָנוּ…'.

זה הפטנט היהודי לכיצד מספרים סיפור היסטורי וכיצד מעבירים אותו מדור לדור. לא מספרים אותו כשיעור היסטוריה, כאירוע שקרה פעם, כחומר שצריך לזכור לבגרות, אלא מספרים אותו בגוף ראשון, נוכח, כאילו היית שם, כאילו הוא מתרחש עכשיו.

בהקשר הזה של הגדרת היסטוריה וזיכרון, מדויקות הן מילותיו של הרב ד"ר יונתן זקס ז"ל: "היסטוריה היא התשובה לשאלה 'מה היה'. זיכרון הוא התשובה לשאלה 'מי אני'.. כשאנו מספרים את סיפורו של עמנו, אנו שבים ומחיים את זהותנו. בזכותו יש לנו הקשר המאפשר לנו להבין מי אנחנו בהווה, ומה עלינו לעשות כדי להנחיל זהות זו לדורות העתיד" [הרב ד"ר יונתן זקס, רעיונות משני חיים, הוצאת מגיד, עמוד 237].

לעם ישראל יש היסטוריה בת אלפי שנים- מרתקת, מורכבת וגדושת אירועים, עליות ומורדות, גלויות וגאולות. במשך אותן אלפי שנים עמים רבים עלו וירדו ונעלמו, למרות שלכולם הייתה היסטוריה. אולי אחת הסיבות להיעלמותם של עמים ואימפריות היא שעבורם ההיסטוריה הייתה עוד סיפור של זיכרון מהעבר, ואילו עבור העם היהודי ההיסטוריה היא סיפור של הווה מתמשך, המסופר כאן ועכשיו בגוף ראשון.

אלי ויזל ז"ל, מסופרי השואה הבולטים וחתן פרס נובל, אמר לעוסקים בהוראת השואה ובהדרכת המסעות לפולין- לא לספר את סיפור השואה רק כאירוע היסטורי, עם נתונים ותאריכים כאלו ואחרים, אלא לספר את זה בגוף ראשון, גם אלו שהם בני הדור השני והשלישי, לחוות את זה ממש ככל הניתן, כי זו הדרך להבטיח את המשכו של הסיפור מדור לדור.

התרופה למחלת ה'אלצהיימר ההיסטורי' שיכולה לפקוד עמים וחברות ולהשכיח מהם את סיפור עברם וזהותם, היא הפטנט היהודי לספר את הסיפור בגוף ראשון, עם המשפחה סביב השולחן, בקהילה, ובמרחב הציבורי.

עובדה- כבר 4000 שנה זה עובד.

(כי תבוא תשפ"א)