הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
לליצנות הרפואית המשמשת כטכניקה המעוררת את המערכת של הצחוק הטבעי, השפעה על הרובד הפיזיולוגי, החיסוני. כשאנו צוחקים, שרירי הפנים נמתחים, הדופק עולה, קצב הנשימה גובר וכמות גדולה יותר של חמצן מוזרמת לרקמות. מחקרים מצאו כי לאנשים שצוחקים יותר במהלך היום, סיכון מופחת לחלות בטרשת עורקים, אירועי לב ואירועים מוחיים.
בתחילת פרשת "וירא" באים מלאכים לאברהם ומבשרים אותו שבעוד שנה תלד שרה בן (בראשית י"ח, י'), בשורה שכבר נתבשר אברהם בסיומה של פרשת לך-לך. תגובת אברהם: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק, וַיּאמֶר בְּלִבּוֹ, 'הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד? וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?'" (שם, י"ז, י"ז). תגובת שרה לבשורה משמחת זו: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (שם, י"ח, י"ב). שרה אינה מאמינה, וד' נוזף בשרה על תגובתה באמרו: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה… הֲיִפָּלֵא מֵד' דָּבָר" (שם, י"ח, י"ג-י"ד). מה פשר תגובתה? מדוע היא לא מאמינה בהבטחת ד'? כאשר ד' הבטיח לאברהם בן, אנו רואים אפוא שגם אברהם לא האמין! אך שם לא מצינו שדקדק עמו ד' ושאלו, 'למה זה צחקתָ?' רש"י בעקבות תרגום אונקלוס מפרש, שישנו הבדל בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה; צחוקו של אברהם היה צחוק של שמחה, של אופטימיות, ובהתאם לכך תרגם אונקלוס: "וחדי", שפירושו, "ושמח". כלומר, אברהם האמין ושמח שאכן עומד להיוולד לו בן על אף חוסר ההיגיון שבדבר. הצחוק, אם כן, הוא ביטוי להרגשת האמונה והשמחה הפנימית של אברהם. לעומת זאת, צחוקה של שרה היה צחוק של לגלוג וחוסר אמונה, וכך תרגם אונקלוס, "מחוך", מלשון חיוך המבטא זילות והיעדר תקווה אמִתִּית, כפי שהסביר רש"י: "מסתכלת במעיה ואמרה, 'אפשר הקרביים הללו טעונים ולד? השדיים הללו שצמקו מושכין חלב?'" (שם, י"ח, י"ב). כלומר, שרה איבדה את אמונתה בכושר ההולדה שלה, ועל כן הקפיד עמה ד'. היהדות רואה את השמחה כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בעל ספר החינוך כותב, שלא רק שהשמחה גורמת הנאה לאדם, אלא שלאדם יש צורך עז להיות בשמחה כפי שהוא זקוק לאוכל ולשינה, "משורשי המצווה שאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון ואל המנוחה ואל השינה…" (מצווה תפ"ח).
הנביא ישעיה לימד אותנו שִּ"אם לא תֲאמינּו כיֹ לא תָאֵמנּו" (ישעיה ז', ט'), ד' מושיע את האדם בדרך בה גם על האדם להיות שותף בישועתו. גם אם יש התערבות א-לוקית לרפא חולה מסוים, אם החולה עצמו מיואש מעצמו אין לו סיכוי. חז"ל דרשו מסר זה גם על אברהם עצמו, "ויוצא אותו החוצה. אמר לו צא מאצטגנינות שלך. אמת אברם אינו מוליד, אברהם מוליד" (מדרש, שכל טוב לך לך ט"ו, ד'). ד' מצווה את אברהם להיחלץ מהמחשבה שהוא כבר אבוד. הגורל אינו תלוי בכוכבים אלא בך.
ישנו צורך לחלץ את האדם מהקיבעון המחשבתי שהוא שרוי בו, מחוסר האמון שלו בעצמו. זהו תנאי הכרחי להיתכנותה של הבשורה הא-לוקית. ריבונו של עולם לא רוצה להנהיג את עולמו ללא השתתפות הנושע אלא שהוא יתרום במשהו בישועתו. האפשרות שידיעת המצב – ביחוד לגבי חולה עם סיכוי, ולו הקלוש ביותר להבריא, תמריץ את החולה להתגבר על מחלתו ותביא לידי אימוץ כוחותיו הפיזיים והנפשיים, דבר שיעודד את הבראתו או אפילו רק יקדם את הארכת חייו, כי חיי שעה גם הם בבחינת עולם מלא. הרב בצלאל שטרן ממלבורן- אוסטרליה, כותב כי גם אם אין תרופה למחלה, שערי תפילה לא ננעלו ואלו יכולים להועיל. יש למנוע מן החולה ידיעה שתייאש אותו. לעומת זאת, כאשר החולה יודע שמחלתו רצינית ומסוכנת אין להטעותו על ידי אשליה וכי בתוך זמן קצר יחלים. כי אם יידע את מצבו המסוכן, יתאמץ יותר בתפילתו ואולי ייוושע (שו"ת 'בצל החוכמה'- חלק שני). ההלכה אוסרת להודיע לחולה על מות קרובו כדי שלא תיטרף דעתו, אין קורעים את בגדיו, כמו כן אין להספיד או לבכות בפניו שמא ישבר ליבו (ע"פ שו"ע יו"ד של"ז סעי' א'), איסור זה האחרון של בכי ומספד בפניו, לדעת הב"ח והש"ך נוגע גם למת שאינו קרובו, כיוון שרואה שמספידים ובוכים על פלוני שחלה ומת חושש גם הוא לקיצו הקרב (באר היטב שם), מדברים אלו הסיק בעל ערוך השלחן "ומזה יש ללמוד שאסור לגרום שום צער לחולה ויראו לשמח לבבו בכל היכולת" (יו"ד סי' של"ז סעי' ב').
(וירא תשפ"ג)
