קשים גרים לישראל כספחת. האמנם?

דבריו של רבי חלבו "קשים גרים לישראל כספחת" גרמו לאורך הדורות ועד ימינו לקושי רב בהבנת דרכה של התורה לגרים המצטרפים לעם היהודי. פעמים רבות שכל המבקש לדחות את הגרים מצטט את דברי רבי חלבו, מבלי להבין את הרקע ההיסטורי, החברתי והדתי שבדבריו. למימרה של רבי חלבו יש פנים לכאן ולכאן, יש בה מן החיוב והשלילה וניתן לפרשה לפי תנאי המקום והזמן. אולם, ברור שדעתו של רבי חלבו אינה משקפת את דעת חז"ל והיא מהווה דעת יחיד. דבריו של רבי חלבו מופיעים מספר פעמים במקורות חז"ל: "דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב: 'ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב'". (קידושין ע', ע"ב, נדה י'ג ע"ב).

מספר היסטוריונים לומדים מתוך דברי רבי חלבו שהוא לא התנגד לעצם מעשה הגיור, אלא דבריו מתייחסים לתקופה ההיסטורית בה הוא חי ופעל. האמורא רבי חלבו חי בתקופת קונסטאנטינוס בראשית הנצרות אשר אסר על גיור עבדים ולכן רבי חלבו טען שקשים גרים לישראל כספחת, כיוון שאם מגיירים הדבר גורם לפגיעה במרקם היחסים בין היהודים לבין השלטון המקומי, כלומר, רבי חלבו לא ראה בגיור נזק לחיי היהודים אלא לדו קיום עם הסביבה הלא יהודית.

למעשה, רבי חלבו אינו קובע מדיניות ביחס לקבלת גרים והוא אינו דוגל  בכך שלא צריך לקבל אותם, אלא הוא מעלה את הצורך להיערך בהתאם בקבלת גרים כדי להתמודד עם הקשיים. למרות שדבריו של רבי חלבו נאמרו בקצירת האומר, במשפט אחד בלבד, "קשים גרים לישראל כספחת" הם זכו לפרשנות רחבה. רש"י במסכת יבמות פירש שיכולה להיות השפעה שלילית מצד הגרים על ישראל עקב חייהם הקודמים וחוסר ידיעתם בקיום המצוות: "שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר". הגרים ממשיכים לשאת עמם את אורחות חייהם מתקופת קדם הגיור והספחת הזו מהווה מקור למכשול לחברה היהודית. זה גם הסברו של הרמב"ם על הקושי שיש בקבלת גרים: "ומפני זה אמרו חכמים קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובם חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחרי שנתגיירו…" (הלכות איסורי ביאה, יג, יט). הרמב"ם מוסיף על דברי רש"י שהספחת היא עצם העובדה שיש גרים הבאים להתגייר מתוך מניע חיצוני, אבל מי שבא להתגייר באמת ובתמים, איננו בגדר ספחת אלא הרי הוא גר צדק ומתקבל בשמחה.

בעלי התוספות הסבירו את דברי רבי חלבו, שהצטרפות הגרים גורמת להתמעטות השכינה בישראל "לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות בישראל". דברי התוספות הם אמירה קשה ביחס לגרים ואכן, הרא"ש חולק באופן חד משמעי על תוספות ואינו סבור שיש מגבלה כלשהי של קבלת שכינה על ידי הגרים: "יש מפרשים משום דגורמין לשכינה שמסתלקת מישראל על ידי שהגרים מעורבים בהם ואין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות, ולא נהירא (לא נראה לי) שגרים ראויים שתשרה עליהם שכינה" ! (תוספות הרא"ש קידושין ע"ב, א).

ההסברים הקודמים מטילים את האחריות של חיסרון הגרים על הגרים עצמם, אבל ישנם גם מפרשים המסבירים את החיסרון בעם ישראל, באפשרות שלנו לקלוט את הגרים באופן חיובי ומכובד: "לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולים להיזהר מאונאתן" (הרא"ש שם). כלומר שהקושי והאתגר של קבלת גרים, תלוי בעיקר בנו ולא תמיד אנו מצליחים לעמוד בכך ואזי הגרים הופכים לספחת. כמובן שגישה זו מכבדת את הגרים ומטילה אחריות על החברה היהודית וכיום על החברה הישראלית לקבל הגרים לחיק העם היהודי.

אבל בעלי התוספות, נתנו גם פירוש הפוך להיותם של הגרים כספחת, לא מצד גנותם אלא מצד מעלתם: "אברהם הגר פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדין בהם, קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקב"ה מזכיר עוונותיהם של ישראל כשאין עושים רצונו" ודווקא ההקפדה היתירה של הגרים בקיום מצוות, מוציאה לעז וקטרוג על עם ישראל השומרים ברמה פחותה את תרי"ג מצוות" (תוס' קידושין).

קיימת אפשרות אחרת להסביר שקבלת גרים מהווה קושי וספחת לעם ישראל, לא בגלל הגרים או בגלל מקבליהם, אלא בגלל הסביבה הלא יהודית בארצות הגלות אשר מקפידה על כך שהיהודים לא יצרפו בני דתם לתורת משה וישראל. המהרש"ל קובע כי יש להימנע מלגייר: "נראה שיש לגייר בזמן שישראל שרויים על ארצם וכל מי שיבוא לארצם יכלו לקבלו, אבל עכשיו בארץ לא לנו וכעבדים תחת יד אדוניהם אם יבוא אחד מישראל לקבלו הרי הוא מורד במלכות ומתחייב בנפשו וקשה לו כספחת…" (ים של שלמה יבמות, פ"ד, ס' מ"ט).

לסיום, נציין את פירושו הנפלא של הנצי"ב מוולוז'ין ההופך את משמעות השלילה בדברי רבי חלבו לשירת שבח והלל כלפי הגרים המצטרפים לעם היהודי: "דבאמת קשים גרים לישראל כספחת… והיה עולה על הדעת לשנוא ולדחות אותו… ולכן הזהירה התורה שאחר שהגר נעשה ישראל, הרי הוא כגופו בכלל נפש אחת וכפי שמי שיש לו ספחת בבשרו לא יכול לתלשו אלא סובל ממנה ושומרה מכל נזק, כך אע"ג שהגר הוא כספחת מכל מקום כבר הוא כגופו ואי אפשר להרחיק עצמו ממנו" (ויקרא י"ט, ל"ג). לדעת הנצי"ב המושג 'ספחת' מהווה חלק אינטגרלי מהגוף וכך הגר הופך לחלק אינטגרלי מהעם היהודי ויש לספח אותו בקרבנו, לקרב אותו ולאהוב אותו כפי שאנו אוהבים את כל חלקי גופנו "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב".

(בלק תשפ"ב)