הגיור הוא הצטרפות לעם ישראל וחוק השבות הוא הצטרפות והתאזרחות במדינת ישראל. הגיור הוא מעשה דתי וחוק השבות הוא חוק אזרחי. הגיור קובע מיהו יהודי וחוק השבות קובע מיהו ישראלי. הראשון נותן סטטוס דתי והשני סטטוס לאומי. חוק השבות יצר דה פקטו סוג של הפרדה בין הזהות הדתית לבין הזהות הלאומית, למרות שלאורך ההיסטוריה היהודית היה תמיד זיהוי ברור בין הזהות הלאומית והדתית.
חוק השבות הוא אחד מהחוקים החשובים במדינת ישראל, שכן טמון בו חלק מה"אני מאמין" של המדינה; מדינת ישראל היא הבית הלאומי של כל יהודי בעולם, מדינת הלאום של העם היהודי. לכל יהודי שנולד בחוץ לארץ יש את הזכות הטבעית לשוב לארץ אבותינו ולהפוך לאזרח ישראלי מרגע הגעתו לישראל. היהודי לא נחשב למהגר ואפילו לא לעולה, אלא לשב, לחוזר הביתה, כך נשמר העיקרון התנכ"י של "ושבו בנים לגבולם".
לאחר הקמת המדינה, בשנת 1950 נחקק חוק השבות, מתוך מגמה לשמור על זכותו של כל יהודי לשוב לארץ מולדתו. החוק קבע בפשטות כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" ללא הגדרה ברורה למשמעות המונח 'יהודי'. מאוחר יותר, בשנת 1970, אושר תיקון לחוק השבות אשר מצד אחד הגדיר את הביטוי "יהודי" בחוק: "בן לאם יהודייה או שנתגייר ואיננו בן דת אחרת" אבל מאידך גיסא הרחיב את מעגל הזכאים לעלות בכך שקבע כי הזכאות תוענק גם לצאצאיו הישירים של יהודים, קרי בניו של יהודי ובנות זוגם, נכדים של יהודים ובנות זוגם. מכוח השבות עולים גם הנינים, כל עוד הם עולים עם הוריהם הנכדים בהיותם מתחת לגיל 18. כל אלו יכולים לעלות גם אם למעשה הצאצאים אינם יהודיים הלכתית או זהותית, כיון שהיהודי עושה העברה של זכויותיו לצאצאיו ובני/בנות זוגם.
המטרה של הרחבת חוק השבות הייתה, בעיקר, למנוע מצבים אנושיים ומשפחתיים שבהם בני זוג (יהודי ולא יהודייה) או הורים וילדיהם יצטרכו להיפרד אם ברצונם לעלות לארץ. כלומר, רק כאשר בן המשפחה היהודי עלה לארץ עם שאר בני משפחתו ולא כאשר משפחות שלמות שאינן יהודיות עולות בגפן לארץ. כך הפך חוק השבות לקביעה אתנית ביולוגית באשר לשאלה מי רשאי להצטרף ללאום היהודי ולעלות למדינת היהודים והורחב מעגל זכאי חוק השבות גם לציבור גדול שאינם יהודים על פי ההלכה ובניגוד לכוונה המקורית של החוק. המחוקק לא העלה על דעתו את האפשרות שהחוק ישמש פלטפורמה לעליית מאות אלפי בני משפחה שאינם יהודים. כמו כן, למיתוס הרווח שלפיו חוק השבות עוצב כתמונת מראה לחקיקה הנאצית של חוקי נירנברג אין כל בסיס היסטורי או עובדתי (ראו מאמרו של ד"ר נתנאל פישר, השילוח גיליון 26, תשרי תשפ"ב ספטמבר 2021).
כיום אנו עדים למשפחות רבות שאינן יהודיות ואינן בעלות זהות יהודית, העולות לארץ בזכותו של סב יהודי שאינו בין החיים ולא הוריש את אמונתו היהודית לבניו ונכדיו אלא רק את הגנטיקה היהודית שלו. לפי מחקרים דמוגרפיים, בנוסף ל-14 מיליון יהודים בעולם, יש עוד כ-10 מיליון של זכאי חוק השבות בניסוחו המתוקן מסביב לעולם.
ההיקף העצום של גל העלייה מבריה"מ לשעבר, וכן העלייה בנתוני נישואי התערובת בעולם, הביאו למספר גדול של עולים לא-יהודים על פי ההלכה: קרוב ל- 500 אלף. העולים מברית המועצות לשעבר שעלו לארץ לאחר פתיחת שערי הברזל בשנת ה-70 וה-80, היו בעלי זהות יהודית ברורה ופחות מ-4% לא היו יהודיים הלכתיים. בשנות ה-90 המשיכו לעלות לארץ יהודים מרוסיה ומזרח אירופה ובתוכם כשליש לא יהודיים. בשני העשורים האחרונים ובשנה האחרונה, כשני שליש מהעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר (קרוב ל-85 אחוזים) אינם יהודים הלכתיים. מן הראוי לציין שאחוזי העולים הלא יהודיים מברית המועצות הושפעו מ-70 שנות קומוניזם ללא יהדות, אבל מציאות זו של נישואי תערובת באחוזים גדולים קיימת כיום כמעט בכל מדינה בעולם, כך שבעיה זו תלך ותגבר ככל שהעלייה לישראל תהיה יותר גדולה, כדברי פרופ' אשר כהן, "ההתבוללות עלתה לישראל".
כמובן שאוכלוסייה זו צריכה להתמודד עם אתגרים רבים כדי לחיות באופן סדיר במדינת ישראל. מתעוררות שאלות רבות הקשורות למעמד אישי, אפשרות של נישואים כדת משה וישראל, קבורה, קליטתם של העולים שלא זו בלבד שבאים מתרבות אחרת, אלא שהם אינם בעלי זהות יהודית כלל ולעיתים אף מזדהים כנוצרים.
בדרך כלל, הרצון לגיור הוא אישי ואינטרינזי אבל במקרה דנן, מדובר על צורך לאומי ואגואיסטי של החברה הישראלית, להציע את אפשרות הגיור באופן מעניין ומושך כדי להשתייך לחברה הישראלית ולזכות בכל אותן זכויות שאזרחות יהודית מאפשרת וכך גם למנוע נישואי תערובת בארץ.
מבחינה ממלכתית הדרך הכמעט יחידה להתמודדות עם העלייה הלא יהודית, ללא צורך בהפרדת דת ומדינה היא באמצעות הליך גיור. עצם דמותה היהודית של החברה הישראלית תלויה במציאת פתרון הולם לבעיה זו. שער הגיור, המחדש את ההשתייכות היהודית לא רק דרך הכניסה הלאומית של חוק השבות, אלא דרך הכניסה הדתית של הגיור, הופך אדם לשווה זכויות לשאר אזרחי המדינה היהודים.
המציאות המורכבת אליה נקלעה החברה הישראלית, מחייבת ראיה כוללת ומקרבת כלפי ציבור זה, ביחוד שרוב הציבור הוא בגדר "זרע ישראל" וכן נתפס בארץ מוצאו כיהודי בעיניי החברה הלא יהודית. בתי הדין לגיור, מגלים גישה ממלכתית ופועלים מתוך גישה מקרבת לציבור המבקש להתגייר, אבל עדיין המציאות היא שהרוב המכריע של העולים אינו פונה לאפיק הגיור. יש לציין שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה אדם יכול להתאזרח על פי אמונתו הדתית, כלומר אדם שעבר גיור בכל קהילה בעולם, זכאי לעלות על פי חוק השבות למדינת ישראל וכן מי שעובר גיור בארץ והוא איננו אזרח ישראלי, יקבל מעמד של אזרח בעקבות הגיור.
לאחרונה נשמעו קולות שונים המציעים לפתוח לדיון את מהותו ותוכנו של חוק השבות ואף לבטל את סעיף הנכד כחלק משמירה על חוסנו של העם היהודי והחברה הישראלית. (דו"ח שנתי של המכון למדיניות העם היהודי, תשפ"א ובמאמרו המוזכר להלן של ד"ר נתנאל פישר בשילוח).
אולי לאחר 70 שנה של חקיקת חוק השבות ו-50 שנה לתיקונו, מן הראוי לקיים דיון מעמיק ומבוסס באשר למטרות של חוק השבות וההשלכות שלו על עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
(סוכות האזינו תשפ"ב)