מרדכי גרנביץ
לפעמים שאלה קטנה מסתירה מאחוריה סיפור שלם, לפעמים פניה פשוטה וכמעט טכנית – באה מקרבו של לב שבור
לפני תקופה שלחתי וואטסאפ לחבר מעבר לים, הייתי צריך לשאול משהו. הוא שאל בחזרה כמה שאלות בעקבות הנושא שעליו דברנו, ומשהבין שאני בעצם אובד עצות הציע מיוזמתו לעזור לי בתחום בו הייתי צריך. העזרה שלו הקלה מעלי עול גדול שכנראה היה לי קשה לשאת לבדי, ומצד שני, מסיבות כאלה ואחרות, נמנעתי מלבקש ממישהו שיעזור. אחר כך שאלתי אותו מה גרם לו להתפנות מעיסוקיו בשבילי, מדובר על אדם שעובד סביב השעון, יוצא מהבית בשעות מוקדמות מאד וחוזר בלילה, ואני רק שאלתי שאלה פשוטה שהוא יכל לענות לי עליה ולהמשיך הלאה בחיים. הוא אמר לי" 'מה אתה חושב, שאנחנו בעולם הזה חיים בשביל עצמינו? חיים רק בשביל השני! לעשות טוב לשני".
כמובן שזה נגע ללבי, ונזכרתי במה שהבן של רבי חיים מוולוז'ין כותב בהקדמה ל"נפש החיים", הוא מעיד מה ששמע מאבא שלו באופן תדיר: "וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות"…
אני חושב שזו תובנה שמשנה את כל המבט על החיים, ממש ביום יום. אם פעם כל בקשת עזרה קטנה או שאלה של מישהו היתה מפריעה לך בענייניך, 'נו, מה הוא רוצה כבר? בוא נסיים עם זה', פתאום ברגע שקולטים את זה הכל מתהפך, הרי אם זה הקטע פה, לעשות טוב לשני, פתאום כל פניה מקבלת משמעות, מה שהיה נראה כמכביד לפעמים, נהיה הדבר עצמו.
והכי מדהים בסיפור בו פתחתי זו המוכנות להקשיב. להקשיב זה לא למילים אלא לאדם שאומר אותן. לפעמים שאלה קטנה מסתירה מאחוריה סיפור שלם, לפעמים פניה פשוטה וכמעט טכנית – באה מקרבו של לב שבור… כמה פעמים מישהו שהאיר פנים לשאלה קטנה שלנו שינה לנו את היום, את מצב הרוח? אז כל מה שאני צריך לזכור שמאחורי הפניה יש אדם, שלב פועם בקרבו…
ברחובותיה היהודיים של ברוקלין כמעט לא היה מי שלא נתקל במענדל'ע. יהודי לבוש בבלויי סחבות ושקיות ניילון רבות המהלך בין פלאטבוש ובורו פארק, כשהוא מבקש מידי פעם טובה שיקפיצו אותו למקום פלוני, יהא זה בית כנסת או לעתים בית קברות. איש לא ידע את סודו. יש אומרים תמוה הוא ויש אומרים צדיק נסתר וששים לקחתו להיכן שיבקש, ויש שאין להם זמן להרהר בהלך הנקרא בדרכם, התרגלו כבר למראהו כחלק מהנוף. כך או כך מעשיו סתומין, מעורב הוא בין הבריות אך יש לו לבד כזה שאין לבד כמותו.
לאחרונה דברתי בו עם חבר טוב משם, היות שמענדל'ע שלנו כבר אינו בין החיים העלה חברי זכרונות, וסיפר לי שפעם בראש השנה שאל מענדל'ע איזה אדם – "האם שאלת היום מה נשתנה?". "למה שאשאל מה נשתנה? וכי ליל פסח הוא זה? הלא בראש השנה אנחנו"…, השיב. "טבלת תפוח בדבש?", שאל אותו מענדל'ע. "בוודאי", ענה. "ואת החלה? אתה החלה טבלת בדבש?", "אכן כן", ענה לו. "נו?", מביט בו מענדל'ע: "הלילה הזה שתי פעמים. אינך מכיר את השאלה הזאת? בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. למה לא שואלים כדבר הזה?… אגיד לך אני, אישי הצעיר, כשמתוק לא שואלים שאלות!…".
(שבת שובה תשפ"ב)
