מי מחפש את 'הרב נח' ביו"כ?

טענה שכיחה ומוכרת היא, שרוב האנשים מחפשים הקלות, פטורים והיתרים. אנחנו מכירים היטב את הדיבורים אודות אלו שמחפשים את "הרב נח"

הימים שלפני יום כיפור הם ימים עמוסים עבור הפלאפון של רב קהילה. אינספור שיחות, הודעות ומיילים עם שאלות הלכתיות בנוגע לצום המתקרב. אחד מתייעץ בנוגע לתרופות שעליו לקחת, אחרת בנוגע לצום בהריון וחברתה מתלבטת לגבי הנקה. יש שאלות מחולים שהרופא אסר עליהם לצום ושאלות מחיילים שנמצאים בפעילות מבצעית ונדרשים לאכול או לשתות כדי לשמור על כשירותם.

טענה שכיחה ומוכרת בציבור הדתי היא, שרוב האנשים מחפשים הקלות, פטורים והיתרים. אנחנו מכירים היטב את הדיבורים הללו, אודות אלו שמחפשים את "הרב נח" שמתיר תמיד לעשות מה שנח, וה'ליצנים' מוסיפים שיש רבנים שאחרי שמתקשרים אליהם מברכים "ברוך מתיר איסורים". נקודת המוצא של המחשבה הזו היא שאדם המתקשר להתייעץ לגבי הצום, בעצם מחפש היתר או שחרור מעול המצווה המוטל על כתפיו. אם אכן כך הם הדברים, הרי תפקידם של הרבנים להיות מעין "שומרי החותם" המגינים על התורה מפני אלו שמבקשים לפרוץ את גבולותיה ולזלזל בהלכותיה. רב שזו נקודת ההנחה שלו, עלול לחפש תמיד היכן מרמים אותו, להטיל ספק בדברי השואל, ולוודא שאף אחד לא "עובד עליו" במטרה להשיג היתר מפוקפק שלא לצום.

השיחות הרבות, הודעות הוואטסאפ המתמשכות והררי המיילים עם שאלות לגבי הצום, מנפצות עבורי כל שנה מחדש את התפיסה השגויה הזו. אני פוגש שוב ושוב את אלו שהותר להם ואפילו נאסר עליהם לצום, אך הם מקבלים זאת בהיסוס, בספק ובאי נחת. מו"ר הרב ביגמן מכנה את התופעה הזו "קולא שהצבור לא יכול לעמוד בה". האדם שנפסקה לו "קולא" אך אין הוא מעוניין בה. לא פעם אותם שואלים מפקפקים בהיתר ואפילו מתמקחים בניסיון לצמצם את היקפו.

יש כמובן כאלו שמחפשים "קולות", אך הם בד"כ לא שואלים. אלו שהחליטו לפרוץ גדר יעשו זאת בדרך כלל על דעת עצמם. 12 שנותיי כרב קהילה לימדוני שמי שכבר טרח ושאל את הרב, מחפש תשובה נאמנה לאמיתה של תורה. חשוב לו שהתשובה תהיה נכונה ומשכנעת, מבוססת ורצינית. להניח שכל מה שהוא מחפש זה "בי דינא שריא" שיתיר לו את האיסור מתוך איזו נוחות עצלה, זה זלזול עמוק בעולמו הרוחני של השואל. עם השנים שמתי לב שיותר משאני נדרש לשכנע אנשים בחשיבות הצום וההקפדה, אני מוצא את עצמי משכנע אותם שעליהם להקשיב לרופא ולהימנע מהצום. אם מתעקשים להעמיד את השאלה הזו על ציר של חומרא וקולא, הרי שלא פעם הרב הוא המקל והשואל הוא זה המבקש להחמיר.

בתודעה הדתית של רבים מאיתנו יש משהו מעולמו של אליהו הנביא המשוכנע כי "אני נותרתי נביא לה' לבדי". אותה השוואה חברתית המניחה שאני צדיק ואחרים הרבה פחות. בעולם שכזה, אחת הדרכים להפוך את עצמך לצדיק היא על ידי פקפוק ביראת השמים של הזולת. אך רב קהילה לא יכול להרשות לעצמו עמדה שכזו. עליו להביט בציבור אותו הוא משרת בעין טובה, ולהניח שמי שמגיע אליו בשאלה או התייעצות, בא מתוך מגמה חיובית וקדושה, ולא מתוך ניסיון להתחמק ולזלזל. רק מתוך ראייה שכזו ניתן לרומם את הציבור. אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי מרב קהילה ותיק, כשמוניתי לתפקידי כרב הייתה – "צא תמיד מההנחה שרוב החברים בקהילה יותר צדיקים ממך". רב שמתבונן בקהילתו "מלמעלה" עלול לזלזל בשאלותיהם של חולים וחיילים, מעוברות ומניקות, ולהורות להם חלילה הוראת טעות. רב שמזלזל או מפקפק בטוהר כוונותיהם של תלמידיו ושואליו, לא יכול להמשיך בתפקידו.

"כי בך לבד בטחנו", אנחנו נוהגים לשיר בהוצאת ספר תורה, והמנגינה המקובלת במקומותינו שמה פסיק אחרי המילה "בך". אך מדובר בטעות חמורה – הפסיק צריך להיות אחרי המילה "לבד". הקב"ה הוא אחד, יחיד ולבד. יראיו הרבים לא לבד בכלל. אבוי לו לרב שחושב שהוא נותר נביא לה' לבדו…

(וילך – שבת שובה תשפ"ב)