כשמחנך חושב שהוא יודע משהו

הרגשתי איך שהאדמה פותחת את פיה ובולעת אותי. ולחשוב שעוד צעקתי וגערתי בו לפני כולם.

להיות מורה זה קודם כל לחיות מול מראה תמידית של עבודת המידות. מה לעשות שלמרות שמצופה ממך להיות מקצוען וענייני ולהתייחס תמיד לגופם של דברים, לפעמים אתה פשוט מאבד את זה… קוראים לזה אנושיות. ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותי למה שעברתי בשנתי הראשונה להוראה:

פתאום באמצע השיעור אני קולט אותו בסוף הכיתה יושב עם אוזניות אלחוטיות שנראה שהוא שומע דרכן משהו.

הייתי בדיוק באמצע החלק החשוב ביותר בחזרה למבחן המיצ"ב שלנו והוא, לא רואה אותי, לא שומע אותי, כלום. פשוט שקוע בתוך אוקיינוס פנימי שאין לו התחלה וסוף.

מדובר על תלמיד שקט בדרך כלל. אחד שאין איתו בעיות. לא הבנתי – מה נסגר איתו?

עצרתי. הכיתה נעצרה איתי. אני מסתכל עליו. והוא בשלו. הראש שלו נע למטה ולמעלה לפי קצב סודי שרק הוא מבין ושומע.

חשבתי לעצמי שמעולם לא הרגשתי כזו תחושה של זלזול. כאילו שאני אפס. אוויר. כאילו שאני כלום.

אתה לא רוצה להקשיב למה שאני אומר? שב בבית. אל תגיע לבית הספר, תיכנס לכיתה ותתריס לפני כולם שלא בא לך על השיעור שלי. ועוד בפומבי.

ניסיתי לנשום. לקחת אוויר. לחשוב טיפה. אבל זה היה אבוד. הרגשתי איך שכל העצבים שלי התגבשו ללבה רותחת שנובעת לי מהבטן ומטפסת ועולה לעבר הגרון.

הסתכלתי עליו. כלום. הוא המשיך בשלו. הראש למעלה ולמטה. הסתכלתי על הכיתה. צחקוקים שקטים. כולם הבינו מה קורה כאן. כולם נהנו מהמחזה שאני הייתי הגיבור הראשי שלו: איך משפילים את המורה.

פתאום הקאתי את שמו בצרחה גדולה. בשאגה שהרעידה את הכיתה.

התלמידים נבהלו. גם הוא. הוא הביט אליי באימה. ניכר שקטעתי לו את חוט המחשבה. קרעתי אותו מהעולמות שהיה שקוע בהם. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו? בהתחלה החוויר מעוצמת הצעקה ואז האדים.

הוא לא אמר כלום. רק הסתכל עליי כמו איילה שנלכדה בפנסים של מכונית.

ואני? נסחפתי וטבעתי בכעס שלי. "מה בדיוק נראה לך שאתה עושה?"

הוא המשיך לבהות בי בבלבול. לא הבין מאיפה נחתתי עליו. "נו, צא מההלם!" המשכתי להתנפל עליו. "אני מעביר כאן חזרה חשובה ביותר למבחן ואתה פשוט יושב לך בכיתה שלי ושומע מוזיקה? איפה אתה חי? יש לך עוד כרטיס להביא לי לסרט שאתה חי בו? יאללה, תסגור את המוזיקה כבר!"

"לא רוצה" ענה לי והדהים אותי. "לא מה?" הגבתי כלא מאמין. "לא רוצה לסגור, המורה", שוב חזר על המילים הללו שסדקו את חומת האש שלי. "וואלה". הרגשתי איך שאני מאבד את זה לגמרי. "תקשיב לי טוב, קח את התיק שלך ועוף למנהל! עכשיו! אל תחזור לכאן בלי ההורים שלך. חוצפן תהיה בבית שלך, לא כאן!"

ידעתי שאני אצטער על המילים הללו שאמרתי. הגזמתי לגמרי. הרגשתי שזה גדול עליי. הוא הסתכל עליי, השפיל מבט, שוב החליף צבעים, ארז את הדברים שלו ויצא לעבר המנהל.

השיעור מבחינתי נגמר כבר. לא יכולתי להתרכז בכלום. כשהגיעה ההפסקה יצאתי החוצה עם דפיקות לב והלכתי לעבר המנהל. אני כבר אראה לו מה זה לחצוף הזה, ככה לשבור סמכות מול כולם.

לפני שהגעתי תפס אותי המנהל בדרך ואמר לי: "התפלאתי שהוא בכלל הגיע היום לבית הספר. היום זה יום השנה השלישי לפטירת אמא שלו. בטח הוא התנהג שונה. הרגשת משהו?"

הרגשתי איך שהאדמה פותחת את פיה ובולעת אותי. ולחשוב שעוד צעקתי וגערתי בו לפני כולם.

הוא הסתכל עליי עם עיניים אדומות. לא היה לי מה להגיד. רעדתי, ואמרתי לו: "תשמע, שכחתי לגמרי מהעניין של אמא שלך… אין לי מילים. בוא לכיתה. אני רוצה להתנצל לפניך בפני כל הכיתה". הוא הסתכל אליי ואמר לי במבט עייף: "עזוב, המורה, לא צריך. ידעתי שלא הייתי צריך להגיע היום לבית הספר". לאחר מכן קם ויצא ממשרד המנהל. משאיר אותי להתבוסס בבושה המקצועית שלי. להבין עד כמה שפספסתי אותו.

מאז, בכל פעם שבא לי להתהפך על תלמיד, אני נזכר בתלמיד הזה ובאיך שהרגשתי שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותי.

אלוקים, רק לא לחזור על זה שוב.

(שבת שובה תשפ"ב)