אבינעם הרש (מחנך)
אמנם עברו כבר 4 שנים אבל אני עדיין זוכר את זה באופן בהיר ומדויק במיוחד: חינכתי את כיתה ו'. כולם מתוקים. נשמות קדושות. צדיקים אמיתיים. רק מה, הייתה לי תחושה שהם סוג של ממלמלים את התפילה. מעבירים אותה על אוטומט. טכנוקרטים של מצוות שלא בדיוק מבינים או שמים על מה שהם אומרים. נכנסתי לכיתה ובמקום להגיד להם כמו שאני אומר להם בדרך כלל: 'תוציאו סידורים, מתפללים'. פשוט שתקתי ואז אמרתי להם: 'עכשיו נצא החוצה לשיעור חופשי'. הם הסתכלו עליי. חשבו שניה. ואז צעקו בשמחה: 'יש!' וטסו למגרש.
הייתם צריכים לראות איך שהם שיחקו. עם כל כך הרבה 'גישמעק' ונשמה ולב. פשוט צהלו כתינוק הבורח מבית ספרו. אחרי עשרים דקות, בדיוק הזמן שלוקח לנו להתפלל החזרתי אותם לכיתה והתחלתי את השיעור כרגיל. חוץ מאחד אף אחד מהם לא אמר לי כלום. עצרתי את השיעור. שאלתי אותם: "יכול להיות שיש כאן משהו שמפריע לכם?". הם הסתכלו אליי במבט שאומר 'מה אתה רוצה מאיתנו?'
אמרתי להם: "לא מפריע לכם שלא התפללנו? אף אחד מכם לא אמר לי כלום".
"הא, זה… התפילה", מלמלו משהו לא ברור. "כן, באמת לא התפללנו, המורה".
"וזה לא מפריע לכם?"
הם לא ענו ושוב הסתכלו עליי במבט שאומר… 'לא ממש'.
לא ידעתי איך להגיב. המשכתי: "אתם רוצים להגיד לי שהתפילה לא ממש חשובה לכם?"
שתיקה. הם כבר הבינו לאן השיחה הזו הולכת. אף אחד לא רצה להסתבך.
שאלתי אותם: "תגידו, אתם כבר בכיתה ו'. יש מאחוריכם עשרות אם לא שעות של תפילות מכיתה א'. למה אתם בכלל מתפללים? למי אתם עושים טובה?".
"לבית ספר?" ניסה תלמיד אחד להציל את הכבוד הכיתתי.
"מה זאת אומרת לבית ספר?", הגבתי. "אתה חושב שאם לא תתפלל זה יפריע לבית ספר?"
"כן", הוא ענה לי: "עובדה שאתם מכריחים אותנו להתפלל… אתה לא שואל אותי אם אכלתי קורנפלקס בבוקר. אתה כן מצפה ממני להתפלל ביחד עם כולם".
"ואם זה היה תלוי בך, היית מוכן לוותר על התפילה?", שאלתי אותו.
"אולי. לא יודע. תלוי מתי".
"תגיד", התמקדתי בו: "בשביל מי אתה בכלל מתפלל?".
"א-לוהים", הוא ענה לי בהיסוס.
"ומי זה הא-לוהים הזה?", אתגרתי אותו: "ראית אותו פעם? מישהו אמר לך שהוא קיים? אולי הוא גם האלוהים של המוסלמים או של הנוצרים?"
הוא הסתכל עליי במבט נבוך ואמר בייאוש: "המורה, מאיפה אני יודע את התשובה על השאלות האלו?".
הסתכלתי על כל הכיתה ושאלתי: "יש כאן מישהו שיכול לענות לנו בשביל מי או מה אנחנו מתפללים? מי זה א-לוהים ומאיפה אנחנו בכלל מכירים אותו?"
שתיקה. מבטים מוחלפים בין התלמידים. מבוכה כללית התפשטה בכיתה. המשכתי: "אתם מודעים לעובדה שאתם עוד שנה בר מצווה, נכנסים לשנה החשובה ביותר בחייכם ואין לכם מושג בשביל מה אתם בכלל מתפללים או מה ההבדל ביניכם לבין תלמידים בבית ספר חילוני?".
שוב שתיקה.
הפעם הרמתי את קולי: "למה אתם בכלל נמצאים בבית ספר דתי, יש למישהו מושג?".
תלמיד אחד הצביע ואמר לי: "וואלה, המורה, אין לי מושג. נראה לי שבגלל שההורים שלי שמו אותי פה. גם אני לפעמים שואל את עצמי את השאלה הזו. נראה לי שהחברים החילוניים שלי נהנים יותר. לנו הכול אסור. אל תעשה פה, אל תעשה שם. הם עושים חיים. הולכים למסיבות. טוב להם. לא צריכים לקום כל כך מוקדם בשביל תפילה שאני אפילו לא יודע בשביל מה אנחנו אומרים אותה".
שאלתי את הכיתה: "יש כאן מישהו שיכול לענות לו בשביל מי ומה אנחנו מתפללים?"
כעת הרים את היד התלמיד שישב בשורה האחרונה: "בשביל להודות לה' על מה שהוא הביא לנו".
"ומי זה ה-ה' הזה? ראית אותו פעם? יש לך מושג מי הוא?"
"לא ממש. האמת שאף פעם לא חשבתי על זה", השיב.
*
וכך תלמידים יכולים לסיים שש שנות לימוד בדרך לחטיבה ולשנת בר המצווה שלהם מבלי שיש להם שמץ של מושג מדוע ומאיזה מקום הם עושים את מה שהם עושים כבר שש שנים: בשביל מה יש להם כיפה על הראש, מי זה א-לוהים, מה היה בכלל במעמד הר סיני ובשביל מה יש מצוות. בעוד שלמתמטיקה, לשון ואנגלית הם מגיעים עם יסודות איתנים וחזקים, הרי שבכל מה שקשור לאינטליגנציה הדתית שלהם וליסודות שעל גביהם יהיה בנוי הבניין האמוני והרוחני שלהם הם כעלה נידף ברוח. הגיע הזמן שתלמידים (ובטח תלמידות בכיתה ו' שנכנסות לשנת הבת מצווה שלהן) יתחילו לקבל תשובות אמיתיות שיכינו אותם לחיים בעידן האתגרים שמעמידה לפתחם הפוסט מודרנה.
זה לגמרי בידיים שלנו, חשוב והכרחי מתמיד. לפחות כמו מתמטיקה ואנגלית.
בעצם, אפילו יותר.
(נח תשפ"ב)
