ללכת אל המילים

משה מדבר אל בני ישראל ביומו האחרון, ובתורה נאמר (דברים ל"א, א') "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל". לשם מה הלך משה בטרם שדיבר? הן בפרשה הקודמת משה דיבר אל בני ישראל כשהם ניצבים עליו ובלי שהלך אליהם?

רבי לוי יצחק מברדיטשב משיב, כי משה נגרר אחרי דיבורו ולא שלט בדיבור. הכיצד? ומה פשר הדבר?

כדי להסביר זאת מבחין רבי לוי יצחק בין שני ביטויים ביחס לשליח ציבור:

במסכת שבת דף כ"ד עמ' ב' מכונה שליח הציבור "יורד לפני התיבה";

במסכת ברכות דף ל"ד עמ' א' מכונה שליח הציבור "עובר לפני התיבה". מה ההבדל?

המונח תיבה משמש בלשון הקודש בשני מובנים:

• קופסה גשמית, כמו תיבת נח, או ה"עמוד" שעליו מניח שליח הציבור את הסידור;
• מילה, דיבור, כמו במונח "ראשי תיבות".

המונח "יורד לפני התיבה" מבטא מצב שבו התיבה (במובן של מילה הנהגית מהפה) נמצאת בדרגה גבוהה יותר מן האדם הדובר, ולכן הוא "יורד" ונמוך ממנה. לעומת זאת, המונח "עובר לפני התיבה" מבטא אדם שעובר לפני התיבות, מקדים אותן, מנהיג אותן ומושך את התיבות אחריו.

יש מקרים וזמנים שבהם הנפש הומה לבוראה, המוח שקוע בשרעפים של מחשבות קדושות וטהורות, והמילים צפות בפיו ובאות מעצמן לבטא את הרוחניות והקדושה. אך יש מקרים וזמנים שבהם האדם מתחיל להתפלל וליבו בל עמו ובמוחו לא שוררת כל מחשבה נעלה. כאן התנועה היא הפוכה, באמצעות מילות התפילה הוא מעורר את נפשו למחשבות של קדושה.

למקרה הראשון, שבו האדם שרוי בערפלי טוהר קוראים "עובר לפני התיבה", שכן הרוחניות של האדם מצויה לפני המילים ולמעלה מהן. המילים מנסות להוריד את המחשבה המופשטת לקרקע המציאות ולבטאה.

למקרה השני, שבו האדם שרוי בנקודת שפל רוחנית והמילים הקדושות שהוא הוגה נועדו לרומם אותו ולהעיר את נשמתו מתרדמתה, קוראים "יורד לפני התיבה". האדם ירוד ועליו להתרומם.

רבי לוי יצחק מביא את דברי רבו, המגיד ממזריץ', שביאר את הפסוק שנאמר לנח (בראשית ז', א') "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", כי המילה "תיבה" מתייחסת ל"מילה" הנאמרת על ידי האדם. הכניסה של האדם אל התיבה משמעה הכנסת תוכן רוחני אל תוך כלי הביטוי הגשמי, בבחינת קידוש החומר על ידי הכוונה שהוא מכוון בעת שהוא הוגה את הדברים בפיו. הציווי הוא לבוא אל תוך התיבה "אתה וכל ביתך" והדבר מסמל את הציווי לאדם לבוא אל תוך תוכַן של תיבות התפילה – עם כל מה שיש לו, כך שכאשר יתפלל יהיו כל כוחותיו הפיסיים משועבדים למחשבתו ולא להפך.

כל אדם יכול להיות במצב שבו הוא נשגב והמילים נמוכות ממדרגתו הרוחנית, ועלול להיות גם במצב גשמי שבו עליו לדחוף עצמו למעלה באמצעות מילים נעלות. משה רבינו היה כל ימיו נשגב מן המילים. אולם במסכת סוטה דף י"ג עמ' ב' אומרים חז"ל כי ביומו האחרון של משה "נסתם ממנו מעיין החכמה". במצב זה נעלמה ממשה מדרגתו הטמירה והשגתו המופשטת שהיא מעבר למילים, והוא נאלץ "ללכת אל המילים" ולהשתמש בהן כדי לעלות שוב להשגות רוחניות קדושות. "וילך משה וידבר" – "משה הלך אל הדיבור, כי התיבה הייתה למעלה ממנו".

איזה שגב ויופי יש בפרשה זו, גם כאשר משה דובר כשהוא נאלץ ללכת אל המילים.

נמצאנו למדים כי יש שאדם מתעלה לדרגת הפשטה עליונה כשהוא ניצב "מעל המילים". לכך יש לשאוף כמובן. אבל, גם כאשר אדם מגושם ושרוי בעלטה רוחנית, הוא מסוגל להעפיל בסולם רוחני באמצעות הגיית מילים של תורה ותפילה. בכל מצב, האדם מסוגל להכניס תוכן רוחני נשגב לתוך כלים גשמיים ו- ללכת אל המילים!