הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')שני נושאים המופיעים בסוף פרשתנו לא קשורים לכאורה למשפטים שלפניהם, לא לציוויי המשכן שאחריהם ולא זה לזה. האחד: הבטחה שאם עם ישראל ישמע בקול ה' ויקיים מצוותיו, ה' ישלח מלאך שילווה אותו אל הארץ וצרעה שתגרש את עמי כנען, כך שתובטח התיישבות מוצלחת בכל הארץ המובטחת; השני: כריתת ברית בין ה' לישראל, במהלכה משה לקח את "סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
אמירת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" לא הוזכרה במעמד הר סיני אלא רק בפרשתנו, ובעקבותיה משה זורק מדם הקורבנות "עַל הָעָם וַיֹּאמֶר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
מה פשר מעמד הברית בסופה של פרשת "משפטים"? מה הקשר של מעמד זה להבטחות ה' שקדמו ונסמכו לו? מדוע אמירת "נַעֲשֶׂה" נשמעה לפני מתן תורה, אך הוספת "וְנִשְׁמָע" חיכתה עד עתה? נציין שלדעת רש"י (עפ"י שבת פח), אירוע זה התרחש לפני מתן תורה, "ואין מוקדם ומאוחר בתורה". אולם, רוב הפרשנים (א"ע, רשב"ם, רמב"ן ועוד) סוברים שמעמד הברית של פרשתנו התרחש ככתוב, לאחר מתן תורה ומתן כל המשפטים שבפרשה.
כדי להבין את מהלך הדברים עלינו לשים לב להבדל המשמעותי שבין מעמד הר סיני שבפרשת "יתרו", העוסק בכללים בסיסיים, לבין פרשת "משפטים", שיורדת לפרטים המסתעפים. לפני הר סיני ניתנו לעם ישראל הבטחות כלליות: "וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים… וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ". תגובת עם ישראל הייתה בקבלת התחייבות כללית: "וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֑ה". על יסוד התחייבות זו ה' נתן לישראל את עשרת הדיברות, שהם מצוות כלליות ובסיסיות ביותר. הן כה כלליות, עד שלדעת חכמים שונים הן כוללות את כל מצוות התורה (רש"י כד, יב), והן כה בסיסיות עד שאפשר היה לצפות מבני ישראל שיגיעו אליהן בכוחות עצמן גם אלמלא ניתנו.
גם ברגעים הקשים של החיים המעשיים, אין מנוס מלהרים ראש אל החזון והרעיון
פרשת "משפטים", לעומת זאת, היוותה מעבר חד ביותר מן הכללים אל הפרטים, מהדינים הבסיסיים לדינים חדשניים, מדרישות שנראות קלות לתביעות חמורות, כשאל כל אלה מתווספים עונשי מוות ומלקות. בני ישראל הסכימו במעמד הר סיני להיות ממלכת כהנים ולעשות את דבר הא-ל שהוציאם ממצרים ועשה להם ניסים, אך בפרשת "משפטים" מתברר שהוא דורש מהם התחשבות בעבדים, זהירות בנזקים, ועוד כהנה וכהנה דינים פרטניים. עתה מגיע מבחנם הגדול: האם יקבלו עליהם "אֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים"?
מסיבה זו, אחרי ששמעו בני ישראל על הדרישות ועל העונשים שחלקם חמורים, ה' מגלה להם על הגמול הטוב שייטיב עימם, כאשר מלאך יובילם אל הארץ וצרעה תעזור להם לכבוש אותה. עתה עליהם להחליט שוב ולבחור אם ברצונם לקבל את התורה על עצמם, והם אכן עונים לא רק "נַעֲשֶׂ֑ה" אלא: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", שכן עתה הם מבינים שעשרת הדיברות היו רק פתיח למצוות רבות שנוגעות לכל הליכות האדם, וכי לכל מצווה יש פרטים רבים שיש לשמוע וללמוד, לשמור ולעשות.
הפער בין חזון כללי ורעיונות מלהיבים לבין יישום בשטח של פרטים תובעניים מלווה אותנו ברוב תחומי החיים, האישיים כמו גם הציבוריים והלאומיים. אנשים באים בברית הנישואין מתוך אהבה ומתוך רצון בזוגיות ובמשפחה, אולם מייד אחר כך נדרשים לעסוק בענייני פרנסה ומגורים, בניקיונות ובסידורים, ובהמשך גם בחיתולים ובתינוקות צורחים.
חיילים מתגייסים לצה"ל כדי "להגן על המדינה", אבל מייד לאחר מכן הם שוברים את הגוף באימונים, שוכבים בבוץ, אוכלים אבק ומזיעים. מדינה יוצאת למלחמה כדי לכונן שקט בגבולותיה וצדק שהכרחי לבצע, ובשלב זה עונה כל העם יחדיו ואומר: "כל אשר צריך נעשה". אך כעבור זמן מתברר שהצדק קשה להשגה, מרכיביו עומדים זה לעומת זה בסתירה, והמאבק רווי סכנות, פציעות וקורבנות.
מה יעשו האדם והעם כדי להתגבר על הקשיים שעולים מהשטח? נראה שגם ברגעים הקשים של החיים המעשיים, אין מנוס מלהרים ראש אל החזון והרעיון. דווקא כששאלות של "איך" קשות למענה, יש לזכור את התשובות לשאלות של "למה", שמעניקות מוטיבציה ומעקה. בעת ההליכה במדבר הייתה חובה לזכור מאין יצאנו ולאן פנינו, וכך במצב שלפנינו יש לזכור: למה למערכה יצאנו, למה לארץ הזו הגענו, מה יעדנו ומה ייעודינו. אנשים ועמים שיש להם תשובות ל"למה", יוכלו לשאת כמעט כל "איך".
