כשאלוקים גורם לאסון סביבתי

פרשת נח מתארת את המבול, שיטפון כלל עולמי. הנימוק לקטסטרופה מתואר בסוף פרשת בראשית, "וירא ד' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (בראשית ו' ה' ו'). אלוקים מתחרט (נחם) על שברא את האדם, התעצב אל לבו והחליט למחות מן האדמה את האדם. הסיאוב הגיע לשפל שהסתיים במבול, "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים…" (שם ז' כ"ג). במעשה הבריאה נקבעו למעשה הגבולות לבריאה.

שינויי האקלים השפיעו על בני אדם מאז תחילת ההיסטוריה של האנושות. מתחילת המאה ה-21 השימוש במושג מתייחס בעיקר לתופעת ההתחממות העולמית.

מחבר תהילים מתאר זאת כך, "גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהילים ק"ד, ט'). המבול שבר את אותם גבולות. ההנחה היא שמאז המבול יודע הים את גבולו ולכן איננו מעז לשוב ולכסות את היבשה. מניסיוננו המצער אנחנו יודעים כי המציאות קצת שונה. בשנים האחרונות היינו עדים לכמה אסונות בהם כיסו המים את היבשה וגרפו עמם כמה מאות אלפי אנשים אל מותם. חריגה של הים אל מעבר לגבול נקראת בימינו 'צונאמי'.

לאחר המבול  מבטיח א-לוקים כי שוב לא יבוא מבול, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ, אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (שם, ט' ח'-ט').

הסיבה שהביאה את המבול 'כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום', היא גם שתמנע אותו "וַיֹּאמֶר ד' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (שם, ח' כ"א-כ"ב). כיצד? סימנו של הקב"ה היא הקשת בענן. מה יש בה בקשת שהופך אותה לאות ברית על כך שלא יבוא מבול? הרמב"ן רואה בה סמל של שלום בין שמיים לארץ, בין א-לוקים לעולמו (שם, ט' י"ב-י"ז). המבול היה בבחינת מלחמה כביכול שעשה ד' עם עולמו, קשת כלי המלחמה והחיצים אינם מופנים עוד כלפי האנושות, עתה מודיע ד' על "שביתת נשק", שהרי הצד המקושת שלה פונה כלפי השמים, וצדה הפתוח המנוגד לכיוון הירי, הוא המכוון ארצה. הגשם שירד מכאן ולהבא יהיה גשם ברכה ולא חיצי מוות.

בדברי המפרשים נידונה שאלה נוספת בקשר לקשת; האם תליית הקשת בענן היא בריאה חדשה של הא-ל לאחר המבול או שמא הייתה בעולם מקדמת דנא? הרמב"ן מביא את דברי חכמי יוון "ואנחנו על כורחנו נאמין לדברי היוונים, שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה (בטבע), כי בכלי מים לפני השמש ייראה כמראה הקשת" (שם), כלומר, המדענים טוענים שקשת בענן היא תופעה טבעית. כל זמן שהאטמוספרה תאפשר קיום של בעלי חיים וצמחים, כל זמן שתוצאת המזיגה של טיפות הגשם וקרני השמש תהיה הקשת, הרי שאסון כאסון המבול לא יחזור. העולם ינהג להבא, על פי חוקי הטבע. העונות החקלאיות, עונות השנה והסיבוב הנצחי של כדור הארץ סביב צירו וסביב השמש לא יחדלו, אם יישמרו הגבולות, הקשת תמשיך לסמל את הברית.

בתזכיר חוק האקלים שהוצע בשנת 2021 בעקבות הסכם פריז, הושם דגש על שני ההיבטים המרכזיים של ההתמודדות הנדרשת במישור הלאומי. ההיבט הראשון, מניעה וצמצום של פליטות גזי חממה. ההיבט השני, קידום ההיערכות להשפעות הנובעות משינוי אקלים ולנזקי משבר האקלים.

מה הניע את ד' להוציא לפועל את האסון הסביבתי החמור ביותר בהיסטוריה האנושית ולהשמיד כמעט את כל היצורים החיים? התלמוד מלמד כי גזר הדין נחתם בשל עוון הגזל (חמס). האנושות עמדה לדין קולקטיבי בשל התנהגות פסולה. ההשקפה היהודית על שינויי האקלים כיום, אפוא, הסיכון הגדול ביותר של השמדת העולם על ידי בני האדם בא לא מאלו שמתכוונים לכך, אלא מהקולקטיב, מעשים בלתי מכוונים של מיליארדי אנשים. האחריות לאחר המבול הונחה לפתחם של בני האדם עליהם מוטלת האחריות לשמור על הבריאה. יצר לב האדם לא השתנה, רק האחריות גדלה.

בשתי מצוות, השמיטה והיובל, בא לידי ביטוי הקשר העמוק שבין ערכי מוסר וצדק לערכים אקולוגיים. דחיית ברכת האדמה והעונש הבא בעקבותיה מתוארת לא רק במשיחות מכחול אפוקליפטיות אלא גם ב"סיפורים קטנים" מן החיים. "מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים. היה חסיד אחד רודפו. מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך? שיחק עליו. לאחר זמן נצרך אותו האיש ימכר את שדהו והיה מהלך באותו מקום ונתקל. אמר, לא לחינם אמר לי אותו חסיד הרי אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך" (תוספתא בבא קמא ב'). הכדור עגול, כפי שנוהגים להתבטא. החשיבה היהודית מעגלית ואינה ליניארית, קווית, האמת צפונה במקום בו מיטשטשים מושגי שלי – שלך וההבנה כי האדמה לכולנו או לאף אחד מאיתנו.

(נח תשפ"ב)