דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
בכניסה יש שלט גדול: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", המילה דוד מודגשת, בסוכה שבכניסה לקבר דוד המלך לא צריך הרבה קישוטים, שלט אחד כזה כבר אומר הכל.
שבת אחר הצהריים, שעת מנחה, על גג הקבר נפרשים גגות וחצרות, המגדלים מוזהבים, בחצרות הצל מתארך, הרוח קרירה ממש. בסמטא למטה מיקס של אנשים: חסיד עם זקן לבן מהודר ומעיל עם פסי זהב, איש צעיר עם מראה אפריקאי- אמריקאי, בכפכפים, עטוף בטלית, יש מילה כזו שפעם היו משתמשים בה הרבה: תמהוני. אני חושבת שפעם זו היתה מילה נפוצה יותר, ככה היו מתארים כל מי שלא נכנס באיזו משבצת. היום נראה לי, גדלו המשבצות ולא כל אחד נזרק מחוץ למשבצת מהר. אחר כך עובר זוג בלונדיני וגבוה, הוא עם קסקט, היא עם מטפחת ופנים עדינות, הם נראים גרים, אולי גרמנים? אני מבינה שהתאור הזה זה לא סתם תיאור ספרותי. הוא מתאר את עומק האוירה שנוצרת שם, האוירה שתמיד מזכירה לי את לילי ודן. וכמו בסיפורי חסידים והשגחות אחרי שלא ראיתי את לילי ודן כמה שנים, במוצאי אותה שבת פגשתי אותם במקרה, בקצה אחר של העיר.
לילי ודן נראים מבוגרים מאד, יותר ממה שהם באמת. ללילי יש מחלת פרקים והיא גוררת את הרגליים הנפוחות, דן כבר כמעט לא שומע והעיניים שלו כבר לא יורות גיצים של שמחה וחלומות ודמיונות כמו פעם. כשהם הולכים נגררים ברחוב אתה רואה זוג זקנים, סחופים מהחיים. אתה לא יכול לדעת שלילי היתה רקדנית, שהיא לבשה רק שמלות לבנות ורקדה יחפה. שדן היה בחור גוי, אמריקאי. שהם רקדו בסיקסטיז ועישנו והפגינו למען החופש והאהבה. שבתוך כל הפסטיבל הזה הם פגשו רבי אחד עם גיטרה, והוא לא הוכיח אותם ולא אמר ללילי: למה בחורה יהודיה נחמדה מסתובבת עם גוי? אלא הוא שר להם וניגן וסיפר על דוד המלך, כן כן, ההוא מהבייבל, והוא סיפר שיש לו קבר אמיתי בארץ ישראל ואפשר להגיע אליו. ולהרגיש את הרוח שלו נותנת סיבה לחיות. מה להגיע? לגור מעליו. לילי ודן התלהבו, הם חסכו את הדולרים המועטים שלהם ועזבו את כל מה שיש לאמריקה להציע ובאו לגור מעל קבר דוד. "יש שם ישיבה לאנשים כמותם" ככה רבי שלמה אמר "אנשים שמתעניינים פתאום במעיין החכמה העתיקה שיש ביהדות". והם גרו שם, עם עוד חברים, בדירות קטנטנות, בסמטאות שנראו כמו מערות. בקור האמיתי של ירושלים בשנות השבעים. הם עמדו על הגגות ראו את המגדלים המוזהבים, אפילו פעמוני כנסיית הקבר שמצלצלים קרוב וחזק היכו בהם בעומק הלב, תפילות זה תפילות, הם חשבו, והשמים היו קרובים אליהם מאד.
אחר כך השנים עברו, והילדים שנולדו- תינוקות עטופים במנשאי בד- גדלו, והיה צריך לרדת מהסולם שראשו בשמים ולהיות נטוע יותר בארץ, ולשלם המון כסף שכר דירה, וחינוך, וחוגים וחיים. ולהחליט איך מחנכים ילדים לתורה ומצוות בבית שבו הצלילים של הביטלס ברקע, איך אפשר להישאר מי שאתה- עם עיניים יורות גיצים וחלומות ודמיונות, בלי להיות תמהוני.
זה היה קשה משציפו, והם היו חוזרים לדוד המלך להתפלל, להזכיר לו את נעוריהם, ואיך הם הלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, ואיך הוא הציל אותם מהשגעון של העולם והמרדפים שלו ונתן להם פיסת אמונה טהורה להחזיק בה בכל המשברים. והיו הרבה. וכל פעם דוד המלך נתן להם עוד פיסה קטנה של אמונה כמו קרש הצלה במים סוערים, להיתלות עליו עד שתבוא ספינה גדולה לאסוף. כי זה מה שדוד המלך ידע לעשות בחיים של עצמו, להיתלות על קרש התפילה.
כשחזרתי מקבר דוד פגשתי מישהו חשוב בעולם התורני, סיפרתי לו איפה הייתי והוא אמר: "את יודעת שדוד המלך לא באמת קבור שם"? לא רציתי לשמוע את סוף המשפט, לא רציתי לתת פתח למישהו לפוצץ לי את הבועה, לא רציתי לדון בזה בכלל. רציתי גם אני כמו דוד המלך קרש קטן של אמונה תמימה בתוך כל המים הסוערים.
(נח תשפ"ב)
