דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
כשאתה ילד אתה יכול להיבלע בקהל, להיות בחוץ, בפנים, זה לא משנה, עכשיו, כשהפוקוס עליך ואתה קורא בתורה וכל העיניים עליך – סופרים אותך, ואתה משנה
ב'סולם השמחות' בר מצווה לא ממוקמת בשלב הכי גבוה.
יש מחלוקת, לא רשמית, אם חתונה היא המרגשת מכולם או ברית, או שבעצם שמחת בת היא בעצם החידוש העצום. אבל בר מצווה? לא קורה שם משהו דרמטי, אין שינוי משמעותי, לא קרה הנס והפכנו מאחד לזוג, לא התווסף תינוק, נשמה טריה שירדה הרגע מעולמות עליונים. בר מצווה היא נקודת ציון קטנטנה ואישית ואפילו יריית פתיחה לגיל ההתבגרות הידוע לשמצה. הקול המקרטע שמתחיל להתחלף בקריאת התורה, האורחים שרומזים להורים "חכו חכו, עכשיו זה רק מתחיל…"
על הקונספט הלא ממש ברור של הארוע הזה, מנסים לחפות בהרבה רעש. בארוע גדול, בהפקה יקרה. אולי זה יעזור למשהו להיחרת על לוח ליבו של הילד, רגע לפני שהוא הופך לנער, ממסכים במסיבה את הפחד שהוא ינער מעליו הכל.
הדרשנים צוחקים על זה ואומרים שלפעמים יש בארועים האלה הרבה בר וקצת מצווה.
בשבת שעברה היתה בר המצווה של בננו הבכור, כשהתכוננו אליה דיברנו עם הרבה אנשים, ניסינו לברר לעצמנו מה זה, מה החלק שלנו בו כהורים, מה החלק של הילד, וסיפר לנו רב קהילה שכבר נכח בהרבה ארועים והעלה לתורה הרבה נערים, שבר המצווה הכי משמעותית שהוא היה בה היתה כזו:
היו אבא ובן שהיו מגיעים קבוע לתפילת ערבית ביישוב, האבא היה מתפלל והילד לפעמים משחק בחוץ ולפעמים נכנס לתפילה. ערב אחד, בסתם יום של חול, הם הגיעו עם בקבוק משקה וכוסיות קטנות. האבא אמר: "היום לפני שלוש עשרה שנה, לפני שעתיים וחצי, הוא נולד. ועכשיו, הוא יקרא קריאת שמע בחיוב". והילד אמר את אותה קריאת שמע שהוא אומר כבר מהגן, רק הפעם זו היתה מצווה, והיה בה חיוב. והם שתו לחיים. וזהו.
עם ההשראה הזו הלכנו, וכל ההפקה הענקית שעשינו אחר כך כמנהג בית ישראל, שבת משפחתית גדולה ומיליון סוכריות וקיגל ועראק, וסירים ענקיים לשטוף ומסיבה במוצאי שבת לחברים הנערים שמקפצים בחצר, היתה אחרי ערב אחד שקט. הערב של יום ההולדת בעצמו, בקבוק משקה קטן, מנין קטן בחצר, וילד קטן שברגע אחד, פשוט כי שקעה השמש והתהפך היום, יכול להיות העשירי במנין וכעת קורא את אותה קריאת שמע שהוא אומר כבר מהגן, בחיוב מצווה.
וזה העיקר. שפתאום "סופרים אותך", כשאתה ילד אתה יכול להיבלע בקהל, להיות בחוץ, בפנים, זה לא כל כך משנה, עכשיו, כשהפוקוס עליך ואתה קורא בתורה וכל העיניים עליך – סופרים אותך, ואתה משנה.
מכאן, כל שאר המסיבה היא בונוס. לקשר ביננו, לקשר עם האחים שלו, עם הדודים, החברים, לתחושת המסוגלות לקרוא בתורה, לעמוד מול כל הקהל בבית הכנסת, להיות מרכז שהעיניים נשואת אליו.
רוב החיים שלנו הם לא נקודות ציון ענקיות, מתחתנים פחות או יותר פעם אחת, מתחדשים בילדים גם מספר מוגבל של פעמים, אם נחכה לשמוח רק בנקודות האלה, אם רק בהן נרגיש שינוי ומשמעות – נישאר עם מעט מאד ביד. בחיים דווקא יש הרבה שינויים שקורים לאט, ברגעים שאי אפשר לשים עליהם את האצבע, וגם שינויים שאמנם הם ברגע אחד, אבל גם הוא יש לו חיים שלמים שנמשכים אחריו, והם הגדילה האמיתית.
הם השינוי העמוק שלך.
(לך לך תשפ"ב)
