האם הפריה חוץ גופית מותרת?

הפריה חוץ-גופית,  בלשון הדיבור- הפריית מבחנה, היא אחד הכלים העיקריים לטיפול בעקרות בקרב נשים וגברים. הרעיון להפריה חוץ גופית, התפרסם לראשונה בעילום שם, בשנת 1937. תינוקת המבחנה הראשונה בעולם נולדה ב-1978 לזוג בראון מאנגליה, לאחר עשר שנות מחקר וניסוי.

בפרשת 'לך לך' מסופר לראשונה בתורה על עקרות. "פרו ורבו" היא הראשונה בתרי"ג מצוות לפי סדר התורה. התורה שבה וכותבת ציווי זה לאחר המבול (שם, ט' ז'). בעל 'ספר החינוך' מנה את הציווי לפרות ולרבות מהפסוק בפרשת בראשית, לעומתו הרמב"ן כתב שהפסוק בפרשת בראשית הוא לברכה ורק בפרשת נח מצוי הציווי (שם, ט' ז'). הפרשנים מבדילים בין פרשת 'בראשית' שם אומנם נאמר "ומלאו את הארץ", אך כתוספת, כלומר, יישוב העולם טפל לקיום המין האנושי, לעומת פרשת 'נח' בה הדגישה התורה "קץ כל בשר בא לפני", "כי השחית כל בשר דרכו על הארץ", על כן הציווי לנח לפרות ולרבות מסתיים במילים "שרצו בארץ ורבו בה", בכפל לשון, 'בארץ', 'בה', הדגש הינו על יישוב הארץ מחדש לאחר המבול.

לאחר כעשר שנות עקרות מציעה שרה לאברהם בעלה הצעה נועזת למדי. שייקח את שפחתה, הגר, ויוליד ממנה בן, והיא, שרה, תיבנה ממנה. רבותינו שאלו מפני מה היו אבותינו עקורים? בתלמוד השיבו לשאלה זו את התשובה הבאה, "מפני שד' מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות ס"ד ע"א). במדרש הגדול התשובה היא "כדי שלא יהיו בטוחות בעצמן ויאמרו כדאי אנו שיינתן לנו בנים, אמר ד' הריני מגשים כוחן שלא יהיו בטוחות על עצמן" (בראשית כ"ה כ"א), כלומר, דווקא בשל גדלותן היה מקום לחשש שמא יגבה ליבן. גם פרשני המקרא עסקו בשאלה זו. רבינו בחיי הסביר את עקרותה של רבקה אמנו על דרך הדרש ועל דרך הפשט, על דרך הפשט כתב את הדברים הבאים: "…שרה הייתה עקרה לשתי סיבות, האחת, כדי שיצא ישמעאל מאברהם, והשנית, כדי לשנות שמה" (הכוונה משרי לשרה), (שם, כ"ה כ"א). פירוש מרתק לסיבת עקרות האימהות הניח המלבי"ם: "הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קודש הלולים, הוא נגד הטבע, וצריך לזה עזר אלוקי, ועל כן היו אמותינו עקרות, כי  כשיצא מן הקליפה פרי קודש אין טבע מוכנות מעצמה עד שיופיע כוח אלוקי, שזה יתעורר על ידי התפילה להאציל נשמה קדושה בת אלוקים אשר תעשה חיל" (שם כ"ה כ"א).

לפי השקפת היהדות האדם הוא שותף בשיפור ושיכלול העולם בכל התחומים. רוב פוסקי דורנו מתירים הפריה חוץ-גופית בין בעל לאשתו, אך בתנאי שיש הקפדה מלאה שלא לערב חומר תורשתי של הבעל בחומר תורשתי מתורם זר, ובתנאי שאין לזוג אפשרות להיבנות בדרך אחרת, ובתנאי שהתהליך כולו נעשה בהגבלות ובפיקוח, כדי למנוע הידרדרות מוסרית בתחום כה רגיש, חיוני ובעל השלכות עתידיות רציניות (הרב שלמה גורן,  תורת הרפואה החל מעמ' 163 ואילך. הרב יוסף שלום אלישיב נשמת אברהם חלק אהע"ז סי' א' ס"ק א' הערה 6 עמ' כ"ח- ל', הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אמר ח"ח אהע"ז סי' כ"א). נימוקיהם, תינוק המבחנה מתייחס להוריו לכל דבר. בעניין קיום מצות פריה ורביה, סבורים הם שמתקיימת מצוות פריה ורביה גם בהפריה חוץ-גופית.

אף אלו הסבורים שבאופן זה אין מקיימים מצוות פריה ורביה, שלא ציוותה התורה על פריה ורביה אלא בדרך הטבעית כדרך כל הארץ (שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' ק"ז, מובא באוצר הפוסקים סי' כ"ג עמ' פ"ט) נראה שמקיים "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (גיטין מ"א ע"ב), שעיקרה היא התוצאה שיהיו לו ילדים ושהעולם יהיה מיושב (רב יעקב אריאל, באהלה של תורה, ח"א סי' ס"ט עמ' 343-344).

האוסרים הפריה חוץ-גופית אוסרים מעיקר הדין. לדעתם, לא מקיימים בדרך זו לא את מצוות פריה ורביה ואפילו לא את מצות 'לשבת יצרה' כשיש גורם נוסף, המבחנה, שמעורב ביצירה, מקום שאין בו יחס כלל, שבדרך זו מתבטל היחס בין הביצית לאישה (שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קט"ז, הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו, מ"ה). עניין מרכזי נוסף נוגע למקור החומר התורשתי הזכרי. ההלכה מבחינה בין תורם יהודי לשאינו יהודי. בתורם יהודי מתלווה לעצם המעשה חשש שמא יישא הנולד את אחד מקרוביו האסורים עליו, כגון אחותו (שו"ת אגרות משה אעה"ז ח"א סי' ע"א, שו"ת ציץ אליעזר ח"ג, כ"ז). לעומת זאת, תורם שאינו יהודי, שאין חשש הלכתי שהוולד ממזר ואף לא שיישא את אחותו. בני זוג שמצטערים צער גדול בשל תשוקתם לילד, ניתן להתיר שימוש בחומר תורשתי מאינו יהודי (שו"ת אגרות משה שם, הרב שלמה זלמן אויערבך, "הזרעה מלאכותית", נעם א' (תשי"ח) עמ' קמ"ה וקס"ה).

(לך לך תשפ"ג)