הולכים אל הלא נודע

האמונה מהווה את המצפן שעל פיו האדם מכוון את כיוון ההתקדמות שלו

טבע האדם והאנושות לשאוף להתקדמות ולקידמה. דריכה במקום נתפסת כהחמצה מתסכלת. בזמננו הדבר בולט מאד בתחום הקרייריסטי ובמימוש העצמי, אך השאיפה קיימת גם ביחס להתפתחות האישיותית ולהתמודדות עם תכונות אופי שמעוניינים לשפר. מאידך גיסא, כל התקדמות בחיים כרוכה  בסוג של שינוי מהמצב הקיים. לעיתים יש שנמנעים מהתקדמות משום שקיים אצלם מחסום פסיכולוגי וחשש מפני השינוי הכרוך בכך. המצב הקיים הידוע והמוכר, על יתרונותיו וחסרונותיו, משרה ביטחון. קשה לצאת מ'אזור הנוחות' למהלך של שינוי שיש בו מרכיבים של חוסר היכרות, חוסר וודאות, ונטילת סיכון כלשהו (למרות שגם במצב המוכר יתכנו בעתיד שינויים בלתי צפויים). כך הוא גם כאשר מדובר על תהליך התקדמות של הפרט וגם של הציבור.

בפרשתנו אנו לומדים מהביוגרפיה של אברהם אבינו על מודל של התקדמות אישית הכרוכה בשינוי דרמטי מאתגר, והליכה אל הלא נודע. בעקבותיה גם חלה התקדמות אמונית ותרבותית של המין האנושי כולו.

אברהם מצטווה לעזוב את מקומו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב א). עליו לצאת ממולדתו ומבית אביו למסע אשר כתובתו אינה מצוינת, יציאה אל הלא נודע. יציאה זו היא ה'נסיון הראשון' מבין עשרת הניסיונות והאתגרים שיעמדו בפניו: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב"ה ובכולן נמצא שלם אלו הן: שנים ב'לך לך'" (אבות דר"נ פ' לג). זהו ניסיון ראשון ולכן הוא גם ניסיון קשה יותר! שדומה גם לניסיון האחרון, ניסיון העקידה: "ור' לוי אמר: לך לך ניסיון ראשון וניסיון אחרון. כשם שהיה בניסיון ראשון כך היה בניסיון אחרון! בניסיון ראשון נאמר לו 'לך לך מארצך' ובינסיון אחרון נאמר לו 'לך לך אל ארץ המוריה'" (מדרש ילמדנו – לך אות לד, בתי מדרשות ח"א).

הניסיון של 'לך לך' הוא ניסיון כפול, 'ניסיון בתוך ניסיון': "'אשר אראך', לא אמר ליה למקום פלוני! זו ניסיון בתוך ניסיון! יש אדם שהולך ואינו יודע לאיזו מקום הוא הולך?!" (תנחומא לך לך ג). עצם הציווי לעשות את השינוי, לעזוב ולצאת ממקומו ולהתנתק מהמקום שלו הוא מורגל, הוא ניסיון בפני עצמו. להתנתקות וליציאה יש מחיר ויש  בכך נטילת סיכונים: "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם" (רש"י שם). אולם הוא 'ניסיון כפול' וקשה שבעתיים, משום שאברהם מצטווה לצאת "אל הארץ אשר אראך", אין בו כתובת מוגדרת שאליה הוא אמור ללכת! לצאת אל ה'לא נודע'!

אין מדובר בניסיון סתמי, הציווי נועד כדי לקדם את אברהם: "לך לך – היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך" (הסולם, צ זוהר ח"א ע"ז ע"ב). הוא חייב לעשות שינוי משום שבמקומו הקודם הוא אינו יכול להגיע ליעודו בחיים: "'לך לך' – להנאתך ולטובתך. 'ושם אעשך לגוי גדול' – כאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם" (רש"י שם).

מניין שואב אברהם את הכח ואת תעצומות הנפש כדי להתמודד עם הניסיון הכפול והאתגר הקשה? אמונתו הגדולה בקב"ה! בהליכה אל הלא נודע צריך אמונה גדולה וחזון, שזה הכיוון הנכון, כי במקום שבו מוצה כח השכל מתחילה האמונה. ולכן זה שווה את הסיכון שיש בוויתור על איזור הנוחות.

האמונה מהווה את המצפן שעל פיו האדם מכוון את כיוון ההתקדמות שלו, גם כאשר הוא לא ברור לגמרי, האמונה היא גם מקור הכח להתמודד עם מצבי אי הוודאות שכרוכים בכך, וגם את האמונה בעצמו וביכולתו לעמוד באתגר. רק כך ניתן להתקדם ולממש את היעוד.

אברהם היה בעל אמונה גדולה הוא ייסד את האמונה בא-ל אחד. עליו נאמר בהמשך הפרשה: "וְהֶאֱמִן בַּד' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו ו).

הליכתו לארץ ישראל מקרבת אותו לקב"ה ומחזקת את יכולתו לעמוד בקשיים ובאתגרים נוספים ולהתקדם להישגים גדולים יותר.

(לך לך תשפ"ב)