איך באמת מקיימים את מצוות 'ביקור חולים'

ביקור חולים היא מצווה שקיומה מותנה בהתבוננות ובהבנת צרכי החולה

בפתיחת הפרשה אנו קוראים: "וירא אליו ה' באלוני ממרא". בניסיון להסביר על מה זכה אברהם לביקור פתע של הא-ל, אנו מוצאים במדרש "לפי שאברהם היה חולה מן המילה, לכך נראה אליו הקדוש ברוך הוא, ויום שלישי היה שהיה אברהם כואב מאד". כלומר, ביקור חולים, כאשר לפי המדרש הא-ל מגיע לבקר את אברהם ביום השלישי, היום בו עוצמת הכאב היא הגדולה ביותר. מכאן לשאלה – ביקור חולים על שום מה?

המשנה במסכת מידות עוסקת בדרכי הכניסה להר הבית. הכניסה והיציאה במצב דברים רגיל צריכה להיות באופן: "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפים ויוצאים דרך לשמאל". וכאן ממשיכה המשנה ומונה חריג: "חוץ ממי שאירעו דבר". החריג נכנס להר הבית משמאל לימין, כלומר, התקדמותו נעשית בניגוד לזרם התנועה הרגיל. קביעת מסלול הפוך נועדה ליצור רושם ולהביא להתעניינות אצל מי שמצויים שם. המשנה מדגימה את החריג שהוא 'מנודה'.

אלא שבמסכת 'שמחות', הנמנית על אסופת ברייתות המרוכזת בתוך אסופה שמכונה 'מסכתות קטנות', אנו מוצאים ברייתא דומה למשנה במסכת תמיד, אלא שהברייתא שם מוסיפה חריגים נוספים. אחד מהם הוא: "מי שיש לו חולה, אומרים לו השוכן בבית הזה ירחם עליו, ואם היה בן קיימא ירחם עליו מיד". ודוק, מדברי הברייתא במסכת שמחות עולה שהתשובה לאדם שהולך בניגוד למגמת התנועה מהסיבה שבביתו מצוי 'חולה' אינה ברכת רפואה שלימה או אריכות ימים, אלא 'רחמים', "השוכן בבית זה ירחם עליו". בניסיון להשיב מדוע לא לאחל רפואה שלימה ניתן להניח שכדי לאחל רפואה יש לעמוד קודם על מצבו של החולה.

כך למשל בסיפור על מותו של ר' יהודה הנשיא שאמתו, מתוך הכרה בסבלו ובכאבו של ר' יהודה הנשיא, מתפללת "עליונים מבקשין את רבי ותחתונים מבקשין את רבי. יהיה רצון שיכופו תחתונים את העליונים". לנוכח תפילותיהם של חכמים נותר רבי יהודה בחיים והמשיך לסבול. מה עשתה אמתו? עלתה לגג וזרקה מהגג כד. מעוצמת הרעש והבהלה עצרו לרגע חכמים את התפילות, אותו הרגע שבו הפסיקו התפילות היה הרגע שרבי יהודה החזיר את נשמתו. המתח שבין אמתו, שחיה בתוך ביתו והיתה מודעת לסבלו, לבין חכמים שרצו בהמשך חייו של אדונם, מחדדת את הנקודה לפיה העזרה לחולה תלויה בהבנת צרכיו של החולה ולא ברצונו של המתבונן מהצד.

הד לתפיסה זו עולה מהאגדה על רבי עקיבא שהלך לבקר את תלמידו החולה: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, אמר לו: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים". על פי המתואר, תלמידו של ר' עקיבא חלה ולא הגיע לבית המדרש בגלל מחלה. אף אחד לא הלך לבקר אותו, למרות שלפחות אחד כן היה צריך להרגיש בחסרונו – 'החברותא' שלו לספסל הלימודים. ייתכן וחבריו התפללו עבורו וביקשו רחמים עליו, אולם אף אחד לא הלך לבקרו. היחידי שעושה כן היה ר' עקיבא וכשהוא מגיע לבית התלמיד הוא מוצא את התלמיד שוכב מוזנח. ר' עקיבא מפשיל שרוולים ומתחיל עסוק בטיפול פיזי. כתוצאה מהטיפול שמעניק ר' עקיבא לתלמיד, אותו תלמיד מתאושש. התלמיד החולה שמבקש לתרגם לר' עקיבא את עזרתו קובע בפשטות "החייתני"- פעולותיך תרמו לבריאותי. ר' עקיבא שומע את דברי התלמיד ודורש שאדם היודע שחברו חולה ולא מבקרו הוא 'שופך דמים'.

מהמקובץ עד כה עולה כי ביקור חולים היא מצווה שקיומה מותנה בהתבוננות ובהבנת צרכי החולה. את צרכי החולה ניתן לזהות ולדעת רק כשנמצאים לידו, מזהים את צרכיו, ורק אז – יכולים לדאוג למלאם.

(וירא תשפ"ב)