כולנו מסורתיים

לא צריך חיוב חיצוני כדי לדבוק במסורת. אנו משמרים מסורת אבות משום שזה מי שהננו

לאחרונה נכנסה אל השיח הציבורי בישראל, ואל השיח הדתי בפרט, תופעת המסורתיות. כבר שנים רבות שפרופ' מאיר בוזגלו מוביל את המהלך להכרה במסורתיות כתופעה מובחנת. ספרו 'שפה לנאמנים' היה צעד חשוב בניסוח הרעיונות שעליהם המסורתיות מבוססת. לפני זמן לא-רב פרסם הרב שי פירון ספר בשם 'ישראל השלישית' שבו הוא מתאר את המסורתיות ומבקש לחבר אותה אל רעיון הממלכתיות שכונן דוד בן גוריון. גם תנועת 'נאמני תורה ועבודה' עסקה במסורתיות בגיליון האחרון של 'דעות' וכן מוסף 'שבת' של מקור ראשון הקדיש לכך גיליון לאחרונה. זאת בנוסף לכנסים וימי עיון רבים, שמציפים את עניין המסורתיות.

מהי מסורתיות? מסורתיות בהגדרתה היא אורח חיים ולא אידיאולוגיה. היא לא מסתתרת מאחורי 'אני מאמין' מסוים ולא מתנה את השותפות בה בביצוע מעשים מסוימים. המסורתיות מתמקדת במסורת, במסירה ובמוסר. היא מעגנת את דרכה בחיבור אל הזהות המשפחתית והעדתית ובקיום רציף של פרקטיקות המבטאות זהות זו. היא לא מודדת את החבר בה או בוחנת אותו לפי מה הוא מקיים ומה הוא אינו, אלא נותנת לשטף החיים והזמנים להכתיב זאת. היא מכילה וסובלנית ולא שיפוטית. היא מעלה על נס את הקשרים המשפחתיים ואת היחסים שבין אדם לחברו, וחולקת כבוד לאנשי רוח ורבנים בפרט. יש בה אהבה טבעית לארץ ישראל, למדינת ישראל ולארץ ישראל, והיא אינה חשה שעליה להתנתק מן העבר כדי לצעוד אל העתיד.

אם יורדים לעומק התודעה המסורתית, ניתן לזהות את דרכה כתודעת הבסיס של התורה, עליה עמדנו ברשימות האחרונות. כפי שראינו, גם תורת משה פותחת לא ברשימת הוראות וחיובים אלא בסיפורה של משפחה הגדלה והולכת ואט אט צוברת מנהגים ומסורות. משפחה זו הופכת לעם בארץ זרה, ושם הוא מאמץ את תודעת האחווה והחמלה. זיכרון שיעבוד במצרים, המהווה בסיס לרבים מדיני התורה, מבקש לכונן חברה, שבה אדם לאדם אח, וכל איש רואה עצמו חבר בסיפור משפחתי גדול (גם המילה לאום יסודה במילה 'אם'). זיכרון זה גם מכונן את האחריות לגרים שחיים בינינו, ומחייב להתנהג איתם בחסד וברחמים.

הבנה זו של הסיפור היהודי כונתה בהגותו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק בשם 'ברית גורל'. ברית גורל היא הברית החברתית שאליה נכנס עם ישראל במצרים. היא הגורל המשותף לנו כיהודים, שאיננו בוחרים בו אלא הוא בחר בנו. ברובד האישי, זהו גורלו של כל אדם שנולד למשפחה מסוימת. במסגרת ברית זה, אנחנו מקיימים מצוות וממשיכים את דרך אבותינו לא מפני שזו האמת הגדולה אלא מפני שזה מי שהננו. להתכחש לעברנו כמוהו כלהתכחש לעצמנו.

זהו הקשר העמוק שבין הסיפור היסודי של התורה ובין הדרך המסורתית. כולנו למעשה מסורתיים. כל מי שאינו מתכחש לזהות שאליה נולד הוא יהודי מסורתי. וכמו המסורתיות, זוהי תודעת היסוד שאליה עלינו לגשת אל ההלכה. בקיום ההלכה אנו משמרים את זהותנו. את מבטאים את מי שהננו, כפי שקיבלנו במסורת אבות. אנו מקיימים ועושים פשוט כי כך קיבלנו.

זהו ההסבר הפשוט לשאלה הלמדנית שהסתבכו בה רבים, ושלא בצדק: מניין החובה לאדם לשמר את מסורת ומנהגי אבותיו? ובכן, אין צורך לחפש פסוקים וחיובים לכך. התשובה לכך לא נמצאת במרחבי האידיאולוגיות השונות. לא צריך חיוב חיצוני כדי לדבוק במסורת. אנו משמרים מסורת אבות משום שזה מי שהננו. המסורת היא נקודת המוצא של חיינו, לא נקודת הסיום. מניסיון, מבט זה על ההלכה פותר הרבה מהקשיים שאנשים חווים כיום בעולמם הדתי. אם רק נשחרר מעט את הרסן האידיאולוגי ונרפה מהחיפוש המתמיד אחר האמת הגדולה, ונתחיל לחיות את המסורת רק משום שזה מי שאנחנו, הרבה דברים ייראו פתאום אחרת.

Tradition, ברית גורל, מסורתיות, קראו לזה איך שאתם רוצים. אבל בסופו של דבר זו תודעת הבסיס של קיומנו, החברתי וגם הדתי. השאלה היא אם די בכך כדי לבטא את הסיפור היהודי.

(חיי שרה תשפ"ב)