'שבת ישראלית' – לבטל או לא?

'שבת ישראלית' היא מיזם מבורך שראוי להמשיך בו, ואף להרחיב אותו ככל שניתן

לאחרונה התעורר דיון ציבורי מקיף על אודות מיזם 'שבת ישראלית', שבמסגרתו נפתחו מוסדות תרבות ומוזיאונים במהלך השבת בחינם לכל המבקרים. לעת כתיבת שורות אלו לא ברור מה עלה בגורלו של המיזם, האם הוא ייפסק או לא, אבל לענייננו ההכרעה הפוליטית אינה חשובה. הדיון שהתעורר חשוב בפני עצמו והוא כאן כדי להישאר.

שר התרבות והספורט מיקי זוהר טען בראשית הדרך, שהוא לא מוכן להמשיך במיזם הזה (בטענה שהממשלה לא אמורה ליזום פעילויות בשבת) משום שיש בו שינוי הסטטוס-קוו בתחום השבת. ובכן, אם זו הסיבה, טוב שהמיזם נעשה. הסטטוס-קוו (שהוא, אגב, מסמך תמציתי ולקוני משנת 47' שנועד לגייס את תמיכת המפלגות החרדיות בהקמת המדינה) שונה פעמים רבות לאורך שנות קיומה של המדינה. אבל מעבר לכך שהוא עובר שינויים כל הזמן, יש בקונספציה הזו של קידוש הסטטוס קוו עניין בעייתי. הסטטוס קוו הוא סוג של שביתת נשק, מעין נסיגה של שני הצדדים – הדתי והחילוני – מדרישותיהם כדי להשקיט את הרוחות הסוערות בתחומי הדת והמדינה ולאפשר למוסדות המדינה לקום ולהתבוסס.

גישה זו כלפי אתגרי הדת והמדינה היתה טובה לשעתה, לשנים שהיה צריך לרכז מאמץ בהקמת המדינה ובטיפול באתגרים הרבים שניצבו לפתחה. אבל הסטטוס קוו הוא רק השהייה של הבעיה ולא פתרון שלה. הוא לא באמת מספק מענה לשאלות המעסיקות אותנו כמדינה יהודית מודרנית, שממשיכות לרחוש מתחת לפני השטח כל העת. כך יוצא, שככל שהמדינה מתבגרת ומתבססת, ואנו כבר לא צריכים לדאוג להישרדות שלנו, המתחים בין דת ומדינה צפים ועולים מתחת לפני השטח, והסטטוס קוו לא מספק אותנו.

הפתרון נעוץ בדיאלוג. אמנת גביזון מדן, לדוגמה, שחוברה לפני עשרים שנה, היתה ניסיון ראוי לשבח להגיע להסכמות בענייני דת ומדינה מתוך דיאלוג. אין אף צד שיצא כשמלוא תאוותו בידו. ועדיין היתה הכרה משותפת שבכדי לשמור על לכידות חברתית כל צד צריך להכיר בצרכי האחר ולכבדם. כך הגיעו שם להסכמות בענייני השבת, שביניהן צמצום המסחר בשבת וכנגדו פתיחת מוסדות תרבות. 'שבת ישראלית', מבחינה זו, הוא מיזם שמבטא היטב את רוחה של אמנת גביזון-מדן.

יש שקשה להם לקבל הסכמה שכזו. מבחינתם, לשמירת שבת יש צורה אחת מאד מסוימת, היא הצורה הדתית, שנמנעת ממלאכות שבת ומתרכזת בבית הכנסת, וכל סטייה ממנה אינה יכולה להיות מוגדרת כשבת. אבל כפי שביקשתי להראות ברשימות האחרונות בנושא השבת, אפשר שבמיוחד כיום אנו נדרשים לפתח מבט מורכב יותר על השבת, כזה שיוכל להביא אותנו להסכמות.

הגם שאנו אוחזים בצורה ההלכתית של השבת, אני טוען שיש הבדל בין העוסקים במסחר בשבת לבין אלו שמבלים במוסדות תרבות. העוסקים במסחר פוגעים במהותה של השבת כיום מנוחה עבור עובדים וכיום של השבתה צרכנית. המבלים במוסדות תרבות, לעומת זאת, הגם שהם עלולים לחלל שבת באופנים שונים שם, עדיין מייחדים את השבת כיום מקודש שאותו הם מקדישים לתכנים שברוח. האם יכול גם הציבור הדתי להכיר אפוא בכך שיש ערך מסוים בהנגשת מוסדות התרבות עבור האוכלוסייה הרחבה ביום השבת? שיהיה פחות עיסוק בצרכנות ובמסחר ויותר בזהות ישראלית ויהודית?

יוזמת 'שבת ישראלית' היא ניסיון לבנות גשר מעל פערי הצרכים שבין החילונים והדתיים. חילונים, שאינם פוקדים את בית הכנסת, מבקשים לפתוח מקומות בילוי בשבת. הדתיים, מבקשים שהפרהסיה הציבורית תהא בעלת צביון "שבתי" ביום המקודש. פתיחת מוסדות תרבות בחינם, כך שימשכו אליהם קהל בשבת, היא הצעה שיכולה לספק את שני הצדדים מבחינה זו. אולי לא כולם יפקדו את בית הכנסת, אבל כן יהיה עיסוק ברוח.

לכן, 'שבת ישראלית' היא מיזם מבורך שראוי להמשיך בו, ואף להרחיב אותו ככל שניתן. אם נוסיף לכך, שברוב המקומות מקפידים שלא לעשות מלאכות אסורות במהלך הביקור – כך שגם דתיים יכולים להגיע – הרי שהמיזם הזה הופך למקובל יותר. יש אפוא לקוות שהוא ימשיך להתקיים ואף יקדם פתרונות מהסוג הזה בתחומים אחרים.

(בשלח תשפ"ג)