מרדכי גרנביץ
במקום לדפוק לבן שלי מרפק אם הוא נמנם בקריאת התורה, עדיף לספר לו כמה משמח אותי שהוא מגיע איתי לתפילה
את ליאור פגשתי בכל מיני פינות בחיים. בהופעות אצלו ב"שטיבל" בתל אביב, לשם הגיעו ביני לנדאו, עדי רן ועוד מוסיקאים, במעגלי תופים, בארץ, ובאומן. אדם גבוה ויפה עיניים, זקנו יורד על פי מידותיו. כשהוא לבד או עם אנשים, הוא עם התוף שלו. שר ומתופף, רוקד ומתופף, מדבר ומתופף.
החיבוק שלו היה אמתי, החיוך שלו היה פנימי. מעולם לא ידעתי את סיפורו. מה כבר אתה יכול לחשוב על מי שרק משמח ומאיר פנים לכל מי שהוא פוגש?…
כשהוא נפטר בשבוע שעבר ממחלה, נתקלתי בסרטון שבו הוא מספר על חייו. יתמות בגיל שלוש וחצי, שירות צבאי משמעותי שמותיר אותו עם הלם קרב. הוא יושב עם בני נוער ואומר להם: דעו לכם שיכלתי לשקוע ברחמים עצמיים שהיו מביאים אותי עד הקבר. הוא מספר על הבחירה שלו בשמחה, על המלחמה שלו, על התבודדות, על רבי נחמן, ואיך לא- על התוף הזה, שממש עוזר לו, לשמוח, ולשמח אחרים.
זה היכה בי כי אתה חושב שאתה מכיר בנאדם, ואין לך מושג מה יש מאחורי החיוך שלו… איזה שינוי ואיזה עמל, ממש בחירה לא להיכנע ולא לשקוע. לבנות חיים יפים, עם משפחה מקסימה, לבחור בחיים כל רגע מחדש, לא יאומן.
***
יש לי חבר (מישהו אחר), שהוא אמן בלהיות שם בשביל השני, להיות אכפתי, להקשיב. חברים רבים מרגישים בנוח לבוא אליו לשפוך את הלב. גם עיסוקו הוא כזה שכרוך באינטראקציה עם אנשים במצבים רגישים. הוא סיפר לי פעם, שלפני שנים הוא הלך להכוונה מקצועית, ואחרי כל השאלונים והאבחונים נתנו לו כמה אפשרויות, שהדבר המשותף להן זה שעדיף שלא יעבוד עם בני אדם. אתם מבינים לבד מה זה אומר על יחסי אנוש…
הוא טיפל בעצמו, ובעיקר הלך עם רצון חזק. וכמו שפתחתי, עיקר עבודתו זה עם אנשים. והוא החבר הכי קשוב ונפלא שקיים… זה פשוט לא יאומן מה הכח של בחירה. כמה תקווה זה נותן.
***
ואל מול התקווה הזאת, אם יש משהו שבאמת תוקע, לא נותן לנו לבחור, להתקדם, זה ביקורת. מי מסוגל לחיות עם ניידת על הראש…? אין סיכוי שאבחר לצאת לדרך, להתקדם קדימה, אלא אם ממש אאמין בעצמי. ואם מישהו מסביבי נותן לי עידוד, רואה את הטוב שלי, זה פשוט אויר לנשימה. ולהיפך, ביקורת יכולה להיות הרסנית כל כך, לקבע בנאדם בחוסר אמון ובמרמור.
אז במקום לדפוק לבן שלי מרפק אם הוא נמנם בקריאת התורה, עדיף לספר לו כמה משמח אותי שהוא מגיע איתי לתפילה. כמה הוא יקר ואהוב ויפה. כמה טוב יש בו.
***
במסע הלוויה של ליאור היו תופים ושופרות, והרבה אנשים הרגישו שהתוף הזה – שהיה קרש הצלה בשבילו, זו הדרך הכי יפה ללוות אותו, שהדרך שבה הוא בחר לחיות ולהאיר לאחרים, היא הדרך שתוביל אותו אל הנצח. אי אפשר להבין את זה…
אנחנו מבינים משהו על השני? אף אחד לא הולך עם שלט "התייתמתי בגיל שלוש", "אני הלום קרב"… אף אחד גם לא הולך עם סטיקר "קבלתי חוות דעת מקצועית שאין לי סיכוי עם בני אדם"…
מה נשאר לנו, מלבד להאמין בטוב של מי שאנחנו פוגשים, לחבק באמת, ובעיקר לזכור – שאנחנו לא יודעים כלום?
(חיי שרה תשפ"ב)
