ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)
אבות א', י"ג
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: נָגֵד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלֵף".
מעניין מדוע נכתבה משנה זו בארמית, בשונה מכל חברותיה הכתובות בשפת הקודש. מצאתי מפרשים שהסבירו, שהכתיבה הישירה באה להנגיש את דברי הלל לכלל הציבור, שלא יטענו אנשים שלא הבינו…
ובתרגום לעברית: מי שרוצה להיות ידוע בעולם – יאבד שמו, ומי שאינו מוסיף על לימודו – ישכח מה שלמד, ומי שאינו לומד – ימות, והמשתמש בכתר תורה – יחלוף מן העולם.
קריאה של המשנה מלמדת אותי כי מצויה בה הדרכה בנוגע לגיבוש שם וזהות. סוגיות הנִרְאוּת והכבוד עולות בהקשר זה, בנוגע לרושם שאדם עושה על זולתו.
בניית זהות, שתכליתה השגת כבוד – מכתיבה חיים תזזיתיים, המעוצבים ע"י קהל חיצוני ונתונים בידיו כבני ערובה. לעומת זאת, בניית זהות מתוך מחויבות ואחריות לשכלול עצמי מתמיד, מקנה לאדם כיוון ערכי ויציבות. "תנו לי לייקים", "מָלאו, ראוּ אותי", "התפעלו ממי שאני …" מבקש התר אחר אישור חברתי ו"כבוד". "עלי ללמוד עוד ולהשתפר" – ידרבן עצמו, המישיר מבטו אל נפשו ומידותיו.
מנהג עשיתי לעצמי, בצמתי התלבטות וקונפליקט בחיי: להכין רשימת שמות של אנשים, המהווים מודל להשראה עבורי, ולפנות אליהם ישירות לקבלת עצה. בכל פעם שעשיתי זאת, נדהמתי מנדיבות הנמענים (חלקם בעלי שם שלא הכירו אותי כלל), להקשיב ולחלוק עמי מתובנותיהם, חינם אין כסף.
כאשר התלבטתי בין חזרה לעבודה כשכירה לפיתוח מיזם חינוכי-חברתי כעצמאית, יעץ לי רב נודע (לאחר שהתקשר אלי בתגובה לפנייתי והציג עצמו בשמו הפרטי ללא כל תואר…): "אם את מאמינה בדרך שלך וברעיון שאת רוצה להוביל, את זקוקה לשני דברים: א. משפחתה תומכת (כלכלית ורגשית) ב. חוסן נפשי, שיאפשר לך להתעלם מתגובות הסביבה". "דעת הקהל הפכפכה ומשתנה במהירות רבה", אמר לי, "יום אחד תהיי יקירת הציבור ולמחרתו – ימתחו עלייך ביקורת עזה. לעולם אל תתלי את ביטחונך ואת תוכניותייך ב'מה יגידו'. בדקי היטב את תוכניתך ואת מניעייך ואם תפעלי בנחישות, בעז"ה תראי בדרכך ברכה".
נָגֵד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. מיקוּד פנים, לימוד ועשייה מתמדת, הם המפתח לקניית שֵם וזהות, ולא מבט לגובה ולצדדים…
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(תולדות תשפ"ב)
