לפרוש או לא לפרוש מהציבור?

אבות ב', ד

"הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ; בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ. הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ…".

מפרשים דנים בזהותו של הלל הנזכר במשנתנו. רובם ככולם, קובעים שמדובר בהלל הזקן, מאחרוני הזוגות, ומציעים סברות באשר לשיבוץ דבריו כאן.

לדברי הלל נחשפנו בפרק א' (משניות י"ב- י"ד). עיקרם: קריאה לאהבת הבריות והשכנת שלום, לצד אחריות אישית של אדם לעיצוב דרכו וחייו, בענווה וביושר.

דבריו במשנה שלפנינו, ממחישים ביתר שאת את הקונפליקט האנושי בין השתייכות לכלל, מחד גיסא, ושמירה על אינדיבידואליזם, מאידך גיסא. זאת, לנוכח אקט חד צדדי אפשרי, של עזיבת הפרט את הציבור, עקב אמונה מופרזת בעצמו (שכלו, עמדותיו, כוחו…).

פרישה מהציבור אינה צעד נכון וגם סיבתה האפשרית – בטחון יתר של אדם בעצמו, מוטעית, אומר לנו הלל.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מציעים התנהגויות, באמצעותן יכול אדם להישאר חלק מציבור ועם זאת לשמור על זהותו כפרט: א. לנהוג כ"אנוס": להפגין הזדהות ל"מראית עין" של הסכמה עם הציבור, תוך שמירה חשאית על העמדה האישית.  ב. להיפרד מן העמדה האישית לטובת "חוכמת ההמונים". לפיה, הציבור, כארגון, יודע יותר ממה שהפרט מסוגל לדעת.  ג. להמשיך להחזיק בעמדה האישית בגלוי, תוך מוכנות להתמודד עם מחיר בחירה זו.

המשנה חושפת את דברי רבן גמליאל והלל, המציעים פרדיגמות חשיבה אחרות: על פי רבן גמליאל, רצון הבורא/ האב הוא יסוד ותשתית לכל הרצונות. כשנחיה לאורו ונאמץ מתוך בחירה את מפת הדרכים הערכית והמוסרית שהוא נותן לנו, נוכל לבנות ולעצב את דרכנו ללא צורך להיאבק ולהגדיר עצמנו אל מול אחרים.

הלל, מצדו, מפנה את המבט, לא לאב שבשמיים, כי אם לציבור. על מנת לכוון לרצון ה', עלינו להחליף את אמון היתר באמת ובדרך שלנו, באמון רחב יותר: אמון באמת, בצדק ובטוב המצויים גם בציבור כקבוצה וגם בקרב יחידים – זולתנו. ובהשאלה ליחסי הורים ובנים: כאשר נשכיל לרדוף שלום, היינו – לשמור על המסגרת והאחווה המשפחתית, חרף דעותינו המנוגדות, אז נממש את משאת ההורה ורצונו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(פסח תשפ"ב)