אבינעם הרש (מחנך)
כשחינכתי כיתה ט' היינו במירוץ להספיק את החומר לקראת המבחן בגמרא. היו כמה תלמידים שלמדו בתשומת לב רבה וראו על הפרצוף שלהם שהם רוצים להספיק ולנצל כל דקת למידה למבחן. הם נראו כמו טילי טומהוק שמתבייתים על המטרה ולא מתכוונים להרפות. באמצע הלימוד כמה תלמידים הסבו פתאום את תשומת לב כל הכיתה לכך שלהקת חסידות עוברת כרגע בדיוק מעל לראש שלנו ואכן היה מדובר במראה משובב נפש: כל כך הרבה ציפורים גדולות שעפות בהרמוניה מושלמת, רוקדות בשמיים ומתאחדות לכדי ריקוד של שלם הגדול מסך חלקיו. זה היה פשוט יפייפיה. עצרתי הכול ושאלתי את הכיתה אם הם יודעים כמה קילומטרים החסידה הזו עפה ומהי הציפור שעושה את מסלול הטיסה הארוך ביותר בעולם? נתתי חשיבות לעניין שבעיניי היה התגלמותו של הידע הטהור והצרוף: מעוף הציפורים. התלמידים הצביעו וניסו לענות על התשובה, עד שתלמיד אחד הצביע. חשבתי שהוא מתכוון לענות על השאלה ואז הוא הטיח בי: "המורה, לא חבל על הזמן שלנו? אנחנו באמצע מרתון למבחן בגמרא, מה עכשיו קשור איזה ציפור עפה הכי רחוק בעולם?" הרגשתי שאני בבת אחת נופל למפולת של תסכול.
"תגיד", שאלתי אותו: "אתה שואל באמת? באמת לא איכפת לך מהציפורים האלו? כאילו זו לא אחת מהתופעות היפות ביותר בעיניך?" הוא הסתכל עליי ואז ענה לי בנונשלנטיות: "לא, המורה. לא אכפת לי. עכשיו אפשר להמשיך?". רציתי לצעוק. פשוט לא הצלחתי לתפוס איך ילד, שהיה כל כך סקרן מטבעו כשהיה קטן והחזיק בצדפה על החוף, נהפך פתאום לטכנוקרט של ציונים?
*
בהמשך לכך נתקלתי השבוע בפוסט מקסים של חברי משה כורסיה, מחנך בישיבת בני עקיבא לפיד, במודיעין שכתב על היתקלות דומה שהייתה לו עם התלמידים שלו בעניין ציונים ומבחנים. הנה עיקרי דבריו:
"הייתה אווירה טובה בכיתה. מסוג השיעורים שאני קצת מקנא בהם שלי לא היה בישיבה התיכונית שלמדתי. אחרי זה הראתי להם את הדף שחבר לחדר מורים נתן לי וביקש שהיום הלימוד יהיה לעילוי נשמת אחותו שנפטרה לפני חמש שנים. 'תפתחו גמרות. יאללה, לומדים!'
באותו רגע נזכרתי שהיום כל השכבה עושה מבחן אז אמרתי שבשבוע הבא אנחנו נעשה מבחן, והם התחילו להתבכיין שביום ראשון יש להם כבר מבחן בנביא, אז אמרתי שנעשה אותו ביום שלישי. הם המשיכו להתבכיין שיש להם כבר שני מבחנים שבוע הבא, אז אמרתי להם, 'אין בעיה, נעשה אותו היום'. הם צעקו. 'אז בשלישי', אמרתי. 'לא בשלישי' רונן צעק, 'בוא נעשה אותו עכשיו'. זה הכעיס אותי. 'כולם להוציא דפים'. שלוש שאלות עם חומר פתוח. בהצלחה! דממה בכיתה. הם לא מעכלים.
יוסף יצא בתסכול מהכיתה. התעלמתי ממנו. אם זה היה תלמיד אחר הייתי מעניש אותו, אבל יוסף זה אחד התלמידים הכי טובים שלי, לכן לא התייחסתי. כמה תלמידים מסתכלים עלי, תולשים דף מהמחברת ומתחילים להעתיק. לאט לאט הם מבינים שאני רציני והם מתחילים את המבחן. שקט צורם בכיתה. לפני רגע היה כל כך כיף ומצחיק, ורק אני יכול להיות כל כך נחמד וזורם ושניה אחרי זה כל כך מאיים וקשוח.
מדי כמה דקות עוד תלמיד מתפרץ על כמה מה שקורה כאן לא פייר וזה יהרוס לו את התעודה. אני משתיק אותו ומאיים שמי שידבר בלי רשות ייפסל לו המבחן.
הם שותקים ומנסים לענות על שאלות. נשארו עוד 5 דקות לשיעור. אני לא רוצה לשחרר אותם ככה עד מחר עם התחושה הרעה הזו ועם הריחוק הזה בנינו. הם חשובים לי. אני אוהב אותם. 'כולם להפוך דפים', הכרזתי. דממה. הם עדיין מפוחדים ובהלם. 'אלו שאלות שלמדנו בכיתה, סיכמנו על הלוח ועשינו עבודת כיתה עליהן. איך זה הגיוני שאתם לא יודעים כלום?! אתם יודעים למה? כי ככה הרגילה אתכם המערכת. אנחנו לא לומדים כדי ללמוד, אלא בשביל המבחן! כמה אני נקרע בשביל להעביר את החומר בצורה הכי חיה ומעניינת ויש פה תלמידים שאשכרה לא יודעים שום דבר. המבחן הזה לא מעניין אותי! זו סתם דרך לבדוק אותי ואתכם. אם אני מלמד כמו שצריך ואם אתם מקשיבים. זה כלי! זו לא מטרה בפני עצמה.
'אני לא זוכר כמעט שום דבר שלמדתי בכיתה ח׳. סביר להניח שגם אתם לא תזכרו הרבה. חשוב לי שתדעו איך ללמוד, שלא תשננו סיכומים כמו שאני עשיתי בגילכם, שתדעו לפתוח ספר וללמוד לבד'. שוב שקט.
שנאתי את בית הספר. הרגשתי שכל מה שמעניין את המורים שלי זה הציונים שלי, וזה הדבר האחרון שמעניין אותי אצל התלמידים שלי. בא לי שיהיו גברים. שילמדו להתמודד, שירכשו כלים לחיים האמיתיים. השקט בכיתה והעיניים שלהם סימנו לי שהם הבינו מה שרציתי להגיד. צלצול. 'תזרקו את המבחן הזה. נעשה אותו שבוע הבא'. יצאתי.
חזרתי הביתה עם כל כך הרבה כח, כי לרגע ראיתי שם את עצמי בן 14 באמצע מבחן מתמטיקה מתוסכל ועצבני על זה שלא הצלחתי במבחן הקבצות וזרקתי את המבחן לפח וטרקתי את הדלת של הכיתה כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני נכשל במבחן שלמדתי אליו כל כך הרבה. שנאתי מבחנים. אני עדיין שונא אותם. ואולי היום בכיתה עשיתי גם תיקון לעצמי".
(ויצא תשפ"ב)
