גישה חינוכית דרך שלוש סוכריות

"יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך"

לפעמים אחד מהדברים הקשים ביותר באומנות החינוך הוא היכולת שלנו כמחנכים והורים לדון לכף זכות את התלמידים והילדים שלנו: אתה עומד מול הילד או התלמיד, הנסיבות נראות לך, על פי השכל הישר שלך, מאוד פשוטות וברורות, ובסוף אתה מבין שאין ברירה אלא לשפוט את התלמיד הזה לחומרה, כי הוא לא באמת השאיר לך ברירה.

ובכל פעם שאני חושב על לדון לכף זכות, עולה לי הסיפור ששמעתי על התלמיד שהגיע לבית הספר עם עיניים אדומות מעייפות וישר המחנך שלו חשב שהילד הזה מן הסתם רואה יותר מידי טלוויזיה ולכן הוא נרדם מאוחר, שלא לדבר על אופי התוכניות שהוא בטח רואה בשעות האלו.

בהתאם לכך המחנך הזה התקשר בערב להורים שלו וביקש לברר מדוע הילד צופה עד לשעות הקטנות בטלוויזיה אם הדבר משפיע עליו בצורה כזו. "לא טלוויזיה הוא רואה, אלא בגלל שהוא הנכד היחיד שהסכים לישון באותו חדר עם סבא שלו הוא גם מתעורר כמה פעמים בלילה בשביל לעזור לסבא שלו ללכת לשירותים", הם הסבירו לו.

כמובן שהמחנך לא ידע את נפשו מרוב תסכול ואשמה: מדוע הוא דן את התלמיד שלו לכף חובה במקום לדון אותו לכף זכות?

נזכרתי בסיפור הזה כשנתקלתי בסיפור המדהים על התפיסה החינוכית של מרן הרב אהרון שטיינמן זצ"ל ואשמח לשתף אותו אתכם:

בחור בבני ברק, למרבה הצער, עזב את היהדות ועבר לגור יחד עם בן דודו החילוני. העניינים הידרדרו והוא התארס עם בחורה לא יהודיה. בן דודו החילוני כעס ומאוד הוטרד מהעניין, אבל לא הצליח לשכנע אותו לבטל את האירוסין. בכל זאת, הוא הצליח לשכנע אותו שמכיוון שהוא עכשיו מתנתק מהעם היהודי וממשפחתו – לפחות שילך ויגיד להוריו בשיחה פנים מול פנים מה התוכניות שלו. הבחור השתכנע והזמין את עצמו לשבת אצל הוריו לפי "התנאים שלו". הוא בילה את ליל השבת בעישון על המרפסת, וביום השבת שוב בילה על המרפסת עם האייפון שלו.

בשבת בצהריים אביו ניגש אליו והזמין אותו להצטרף לשיעור שהוא הולך אליו, אותו ימסור הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל.

בצעד מפתיע, הבחור הסכים. אחרי השיעור הביא אותו אביו לרב שטיינמן להגיד שבת שלום, והודיע לגדול הדור שלמרבה הצער בנו אינו שומר שבת. הרב שטיינמן הביט בו ושאל, "כמה זמן אינך שומר שבת?". הבחור ענה "שנתיים". "ובמשך הזמן הזה היה לך הרהור תשובה?", תהה. "כן, בערך ארבע פעמים", השיב הבחור. "ולמשך כמה זמן הרהרת בתשובה בכל אחת הפעמים?", המשיך הרב. "בערך 10 דקות", נענה. "אה, אז יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך. שבת שלום", סיים.

הבחור הלך הביתה וחזר לדירה של בן דודו. המילים של הרב שטיינמן לא נתנו לו מנוח. הוא ביטל את האירוסין, ומשם העניינים התגלגלו, עד שכיום הוא ב"ה שומר תורה ומצוות.

שאלו אותו – מה גרם לו ללכת לשיעור? הנה הוא מעשן ומשחק באייפון בשבת ר"ל, והוא הלך לשיעור? הוא השיב, שכשהיה בכיתה ד' בחיידר, הכיתה שלו הלכה להיבחן אצל הרב אהרון לייב שטיינמן. המלמד ביקש שהילדים יקבלו שאלות קלות, ואכן הרב שטיינמן שאל שאלות שכל ילד ידע. כל ילד, כשענה את תשובתו, קיבל סוכריה מהרב. כשהגיע תורו של ילד זה – הוא לא ידע את התשובה. הרב אהרון לייב שאל אותו שאלה קלה יותר. שוב לא ידע הילד לענות. משכך, גדול הדור שאל שאלה עוד יותר קלה, ושוב לא ידע הילד. כשהסתיימה הבחינה, לכולם היתה סוכריה חוץ מהילד הזה. תוך שהילדים יצאו מהחדר ביראת כבוד, הרב אהרון לייב סימן לילד לגשת אליו.  הוא אמר לו – "בתורה וביידישקייט אנחנו מקבלים שכר לפי המאמץ, לא לפי התוצאות. כל הילדים התאמצו לענות על שאלה אחת, ולכן הם קבלו סוכריה אחת. אבל אתה התאמצת ב-3 שאלות, ולכן אתה תקבל 3 סוכריות". ובחיוך, הושיט לילד 3 סוכריות…!

(דברים תשפ"ב)