כל אדם יכול להיות מלאך

 צריך כל אדם לשאול את עצמו: מה השליחות שלי בעולם?

מה היה טיבם של המלאכים ששלח יעקב אל עשו בפתיחת פרשתנו? חכמינו נחלקו בשאלה: האם היו אלו "מלאכים ממש" או "שלוחי בשר ודם" (ב"ר עה, ד). גם פרשני המקרא נחלקו בכך: רש"י, לדוגמה, כתב: "מלאכים ממש", ואילו אבן עזרא פירש שהם היו "מעבדיו של יעקב".

הפרשנות שמדובר במלאכים ממש תמוהה במקצת. אמנם מצאנו שמלאכים התגלו לאברהם, ואף ללוט, ואם הגר השפחה זכתה "ונזדמנו לה חמשה מלאכים, זה (יעקב), שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה" (ב"ר, שם). אולם כל אלה זכו להתגלות מלאכים, ואילו יעקב בפרשתנו שולח מלאכים, כביכול אלה עומדים לרשותו וסרים לפקודתו.

אכן נראה שליעקב יש קשר מיוחד עם מלאכים, במיוחד בתקופה שבין יציאתו מהארץ לשיבתו אליה. הוא ראה "מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", בחלום הסולם (כט, יב), הוא שמע מלאך בחרן שהורה לו: "קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת (מחרן), וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (לא, יא-יג), הוא נאבק במלאך א-לוהים במעבר יבוק, וחשוב מכל – הוא פגש מלאכים בפסוק שקודם לפתיחת פרשתנו: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים" (ל"ב, ב). רבי חיים בן עטר מסביר שיעקב סידר בשני מחנות את המלאכים ואת האנשים, וכך יצר לקראת פגישתו עם עשו "מַֽחֲנָֽיִם", מחנה אנשיו שהיו עמו ומחנה מלאכים בדמות אנשים.

יעקב זכה לליווי מלאכים בצמתים מרכזיים בחייו בזכות היותו "איש תם – במעשים טובים, יושב אוהלים – עוסק בתורה ונתרבה במצות, [לכן] נמסרו לו מחנות מלאכים לשמרו" (תנחומא, משפטים, יט). לפיכך בירך באחרית חייו: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים" (מח, טז).

הגישה השנייה סבורה שיעקב שלח שליחים מעבדיו, ולא מלאכים ממש, והמילה מלאך היא כינוי לשליח. מדוע באמת השליח מכונה בשם מלאך? משום שהשליח מבטל את עצמו למשלחו. הוא אמור לבצע בדיוק את הוראות המשלח, תוך נטרול רצונותיו האישיים, ולא לפעול באופן עצמאי, ממש כמלאך העושה שליחותו של ה'. "שלוחו של אדם כמותו", שכן כל אמירה או פעולה שאומר או עושה השליח בשליחות המשלח תיזקף לזכותו או לחובתו של המשלח (פרט למעשה עבירה, בו אמור השליח להפעיל שיקול דעת עצמאי, ולכן "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב, ב). זו הסיבה לכך "שהנביאים קרויים מלאכים" (רש"י, במדבר כ, טז), ואף הכוהנים נקראו מלאכים (ראו: מלאכי ז, ב).

המונח "שליחות" הפך למושג מפתח בדורנו בחסידות חב"ד, שאלפים מחסידיה מבצעים שליחות כבירה במסירות בהפצת תורה וקירוב לבבות, בהכנסת אורחים ובגמילות חסדים ברחבי תבל. ראוי להעלות על נס את פועלם בשבת "וישלח", שחלה תמיד לפני י"ט בכסלו, המכונה בחב"ד "ראש השנה לחסידות". ביום זה בשנת תקנ"ט (1798) שוחרר רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד (1745-1812), ממאסרו ברוסיה הצארית. לאחר שחרורו הוא העצים את הפצת החסידות, והשחרור נחשב בחב"ד לאירוע ה"לידה" של התנועה שפתח פרק חדש בהיסטוריה של החסידות.

אינני חושב שצריך ללמוד כל דבר מחב"ד, ובוודאי לא את האמונה המשיחית ברבי האחרון, רמ"מ שניאורסון זצ"ל. אולם ראוי ורצוי ללמוד מחסידי חב"ד את מושג השליחות. בשביל להיות שליח לא חייבים לצאת לקטמנדו או להונולולו, למומבאי או לשנחאי. כל אדם בכל מקום יכול להיות שליח.

כל אדם מסוגל לבצע שליחות מסוימת לפי כוחו וידיעותיו, לקרב יהודים למסורת או לקרבם זה לזה, לעשות מעשי חסד ולפעול למען ערכים נעלים ומטרות חשובות. לפיכך צריך כל אדם לשאול את עצמו: מה השליחות שלי בעולם, וכיצד אני יכול לתרום לחברה בה אני חי? אנחנו יכולים להמשיך את המלאכים ששלח יעקב, אם נהיה שליחים להוספת עוד נדבך קטן בתיקונו של העולם הגדול.

(וישלח תשפ"ב)