סמכות הרוב והגבלותיו

"הדמוקרטיה עצמה טעונה שמירה, שהרוב לא ינצל את כוחו לרמוס ולדרוס את המיעוט"

הוויכוח על טיבה של הדמוקרטיה הישראלית ומצבה התחדד ביותר מאז הסתיימו הבחירות האחרונות, והגיע לנקודת רתיחה סביב הפולמוס הציבורי הגדול על הרפורמה המשפטית. מתנגדי הרפורמה טוענים שהיא מסכנת את הדמוקרטיה בישראל, ואילו מצדדיה סבורים שהיא תשפר אותה. בפרשתנו מופיע הפסוק "אחרי רבים להטות" שהוא המקור המכונן לרעיון שההלכה והדמוקרטיה יילכו יחדיו, ומתוך עיקרון הרוב שבפסוק זה נגזרו בהלכה עקרונות יסוד שהם רלבנטיים לפולמוס העכשווי.

השאלה המרכזית ביותר בימי הסער והפרץ בהם אנו נתונים היא: האם הרוב שנבחר רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, או שעליו לרסן את השימוש בכוח ובסמכות שניתנו לו, ולקדם את מדיניותו ביתר אחריות, זהירות ורגישות? הספרות ההלכתית מציבה בפנינו אמירות ברורות בדבר הגבלת כוחם של הנבחרים, וחתירה למניעת עריצות הרוב. אתמצת להלן כמה היבטים עיקריים המשקפים הגבלות אלה, אותם תיאר הרה"ג יעקב אריאל בספרו 'הלכה בימינו'.

א. על המנהיגות להתחשב במצב העם. בהלכה נקבע כי "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכול לעמוד בה" (ע"ז לו ע"א). הלכה זו נקבעה כאשר בראש העם עמדו מנהיגים מורמים מעם שהיו מקובלים על כל העם, ובכל זאת היה עליהם להתחשב בנכונות העם לקבל את החקיקה שלהם. על אחת כמה וכמה שעיקרון זה תקף כשנבחרי הציבור מייצגים רק רוב קטן, שאף הוא לא בהכרח מסכים לכל מרכיב בפעילותם.

ב. זכות הרוב לכפות את דעתו על המיעוט. רבנו תם פסק שאין לרוב סמכות לתקן תקנה חדשה בעיר, כאשר היא פועלת לטובת הרוב, אך פוגעת במיעוט. לדעתו, החלטות הרוב הנבחר, בדומה להכרעות בית הדין, צריכות להיות אובייקטיביות, ועל הנבחרים לראות את טובת כלל הציבור לנגד עיניהם. אכן הראבי"ה חלק על כך וסבר שלרוב יש זכות לקבוע בכל מקרה, על מנת לקיים סדר ציבורי תקין, ולהלכה נפסק שכל ציבור רשאי לבחור איזו שיטה לאמץ (שו"ע חו"מ סי' ב). החשש מפני עריצות הרוב והתעלמותו ממשאלות לב המיעוט היא שהביאה כנראה את הרמ"א (חו"מ, רלא, כח) להוסיף שהכרעת הרוב תקפה רק כאשר החכם, המקובל על כל בני המקום כאישיות אובייקטיבית, קובע אם הרוב חורג מסמכותו או לא.

ג. שיתוף המיעוט בדיונים. הכרעת הרוב מחייבת בהלכה רק כאשר המיעוט השתתף בדיונים, וכאשר הדיון התקיים פנים מול פנים, וזאת כדי להבטיח שחברי הרוב הקשיבו בכנות לדברי המיעוט שחולק עליהם, והחלטותיהם לא התקבלו תוך התעלמות מדעת המיעוט. החשיבות של שמיעת דעת המיעוט כה גדולה בהלכה עד שנפסק כי סנהדרין שכל חבריה דנו לחובה, ואף לא אחד לימד זכות על הנדון – הריהו זכאי, שכן הדבר מעיד על כך שהדיון היה שטחי וחד-צדדי (סנהדרין יז, א).

כמו כן קבעו חכמים שכאשר דנים דיני נפשות, הדיינים הקטנים בדרגתם ישמיעו את דעותיהם תחילה, כדי להבטיח שהם לא יבטלו דעתם בפני הגדולים מהם (משנה סנהדרין א, ב), ויש פסקו שגם בדיני ממונות טוב להתחיל מהקטן (חו"מ י"ח, א). על החשיבות של שמיעת הדעה החולקת בצורה מכובדת למדנו מבית הלל שנקבעה הלכה כמותם "מפני שהיו שונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

ד. יש עקרונות-על מוחלטים שאין בסמכות הרוב לבטל אותם. בכל חברה דמוקרטית יש עקרונות-על מוחלטים שאין בסמכות הרוב לבטל אותם. כך, לדוגמה, כותב הרב אריאל שאין זכות לרוב לבטל את שיטת המשטר הדמוקרטית שבאמצעותה הוא נבחר, או לחוקק חוק שסוטה מעקרונות מוסר יסודיים, אף אם הוא נתמך על ידי רוב גורף בבית המחוקקים. במאמרו של הרב אריאל מופיעות כמה אזהרות שראוי שיהיו זוהרות מול עיני המחוקקים: הוא מדגיש כי "הדמוקרטיה עצמה טעונה שמירה, שהרוב לא ינצל את כוחו לרמוס ולדרוס את המיעוט". במאמרו 'הדמוקרטיה הישראלית' קובע הרב אריאל "שלא די לחוק שייחקק על ידי מוסדות חוקיים, הוא חייב להישען על עקרונות הצדק והמוסר", והוא מזהיר בלי הבנה זו "עלולה להשתלט על המדינה רודנות הכופרת בכל סמכות שעלולה להוביל אל עברי פי-פחת". דברים כדורבנות המדרבנים להידברות, לריסון הרוב ולהרבה אחריות וזהירות.

(משפטים תשפ"ג)