האם יהודי שהתנצר צריך להתגייר?

האם יתכן שמי שנולד יהודי צריך להתגייר? מה מעמדו של אדם שנולד לאם יהודייה, אב נוכרי וגדל "כתינוק שנולד בין הגויים" מבלי לדעת על זהותו היהודית? האם גם יהודי שהתנצר ממשיך להיקרא יהודי?

מריה, נולדה בכפר נידח בגרוזיה לאב נוצרי ולאמא יהודייה. כפי שמקובל במשפחות פטריארכליות, על פי האב יישק דבר והוא הקובע את דת המשפחה. היא הוטבלה לנצרות בהיותה קטנה, התגוררה בכפר נוצרי ופקדה במשך שנים את כנסיית מרים הקדושה המקומית. למעשה מריה נולדה כיהודייה על פי ההלכה בהיותה בת לאמה יהודייה. כזכור, המעמד היהודי עובר באופן מטריארכלי מאם לילדיה, גם אם האב אינו יהודי. מריה לא המירה את דתה מרצונה ולאחר שנים של חיים בחיק הנצרות היא ביקשה לשוב ליהדותה.

מיהו יהודי מומר או משומד? משומד הוא מי שעזב את הדת היהודית וקיבל על עצמו דת אחרת. למעשה, יהודי שמצהיר בריש גלי שהוא בן דת אחרת ומנתק את הקשר עם יהודים ויהדות נחשב למומר. בכל מקרה, אם הוא מחליט לחזור ליהדותו, דינו כיהודי לכל דבר. המקור הידוע שממנו אנו לומדים שלא ניתן לעזוב את היהדות ואת המעמד היהודי היא הגמרא במסכת סנהדרין: "חטא ישראל, אמר רבי אבא: אף על פי שחטא  – ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד). כלומר, שגם אם אדם אינו נוהג על פי המסורת, שם ישראל אינו נלקח ממנו. הכלל ישראל שחטא ישראל הוא, נותן מעין חסינות לאומית, גם לאדם שחטא או המיר את דתו.

רב אסי מחדש דין מעניין: "עובד כוכבים שקידש בזמן הזה חוששים לקידושיו, שמא מעשרת השבטים הוא" (יבמות ט"ז, ב). למרות שכיום אין אנו פוסקים כך להלכה, העיקרון המנחה של רב אסי הוא שגם יהודי שנשתמד והפך לבן דת אחרת, לא פקעה יהדותו ולכן חוששים לקידושין של נכרי, שמא יש בו דם יהודי מצד אימותיו גם אם הוא אינו נוהג כישראל ולא יודע שהוא מזרע ישראל.

אחת התשובות המפורסמות הדנה במעמדם של יהודים שהמירו את דתם לנצרות היא תשובת הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון דוראן שכתב במאה ה-15: "דישראל משומד אף על פי שחטא ישראל הוא…. ואפילו עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה…" (שו"ת הרשב"ש ס' פ"ט).

הרב משה פינשטיין מציע הסבר הגיוני ומשפטי לכך שמומר ממשיך להיות יהודי על דרך השלילה: "שמומר הוא כישראל גמור לכל דיניו הוא, משום דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי, שיש חידוש התורה בנכרי שיכול להיעשות ישראל ע"י גרות, אבל לא נאמר בתורה שישראל יוכל להיעשות עכו"ם וממילא הוא נשאר בדין ישראל ובקדושת ישראל…" (שו"ת אגרות משה, אבן העזר ד, סימן פג). במילים אחרות, גוי יכול להתגייר אבל יהודי אינו יכול להפסיק להיות יהודי לעולם. המעמד של יהודי, שולל כל הגדרה של השתייכות לדת או לאום אחר והוא תמיד נשאר ישראל אף על פי שחטא.

למרות שברור שמדין תורה גם מי שהמיר דתו הוא ישראל גמור ואין שינוי במעמדו היהודי, מדרבנן ומגזירת קדמונים הוא צריך "השבה ליהדות" וקבלת דברי חברות, אבל אין צורך בגיור. הטבילה הנהוגה במקרה של השבה ליהדות איננה כטבילה של גרות אלא מדין תשובה כפי שנהוג לטבול בערב יום כיפור. כלומר שמי שרוצה לחזור ליהדות אינו צריך לעבור הליך של גיור אלא מעין הצהרה שהוא מתחרט על דרכו הקודמת ומבקש לשוב לדת אבותיו. היחס לאישה יהודייה שהמירה דתה צריך להיות כיהודייה השבה למשפחה ולא כגויה הבאה להתגייר.

השולחן ערוך פוסק שהמומר השב ליהדותו אינו צריך טבילה, אולם הרמ"א פוסק שעליו לטבול ולקבל דברי חברות: "ישראל מומר שעשה תשובה, אין צריך לטבול, רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חברות בפני ג." (שו"ע, יורה דעה, סימן רס"ז, סעיף ח). אולם, הפוסקים מדגישים שטבילה זו אינה אלא ל"מעלה בעלמא", ובדיעבד אינה מעכבת את החזרה ליהדות, ולכן במקום שהטבילה אינה אפשרית או שיש לחשוש שמא הצורך בטבילה ימנע מהמשומד לחזור ליהדות, ניתן לוותר עליה כיוון שהטבילה אינה מדין גיור, אלא מחמת העבירות שעבר בשעה שהיה משומד.

הרב אליעזר ולדנברג, מסביר אודות אופן קבלת המומרים בחום ובאהבה חזרה לחיק היהדות:
"ועל כן הדין הוא שכאשר תש יצרו של זה ובא לפנינו לומר 'רוצה אני לחזור אל קבלת עול יהדותי כפי אשר מוטל עלי לפי הדת היהודית אשר אנכי חלק בלתי נפרד ממנה', אזי אינו זקוק מעיקרא דדינא לשום טקס דתי. ורק למעלה בעלמא ולרווחא דמילתא מטבילין אותו לדעת כמה מהפוסקים… זאת אומרת שמקבלים את חזרתו לחיק היהדות באהדה ובשמחה רבה, ואומרים לו אחינו אתה  ואין מכבידים ואין מבהילים אותו כלל, אלא מושכים אותו בחוט של חסד. ועם שובו מתפללים עליו תפלה נרגשת לפני אבינו שבשמים לאמור 'או"א הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלימה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך כי"ר ונאמר אמן" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג סימן צג).

(יתרו תשפ"א)