אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
כל מה שצריך כדי לשנות את חיינו לטובה, זו רגישות חברתית למצבו של האחר, ואוזן קשבת
התפנית בעלילה העצובה של השלכת יוסף לבור ומכירתו לעבד מתרחשת ברגע מכונן בבית הסוהר, רגע שעל פניו נבלע בתוך הסיפור הגדול, אולם במבט לאחור מתברר שדווקא הרגע, הלכאורה שולי הזה, התחיל את המהפך.
מצבו של יוסף בן ה- 17, האח המנודה והשנוא, מתדרדר מרגע לרגע. הוא מושלך לבור על ידי אחיו, ומשם המצב רק מתדרדר יותר- הוא נמכר לעבד לשיירה מזדמנת, ומשם מגיע להיות עבד במצרים, ואז סובל מעלילה שמפילה עליו אשת פוטיפר, והוא מוצא את עצמו בחברת עבריינים מפוקפקת בבית הסוהר המצרי. נראה שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות- נער יהודי מנוכר ושנוא על ידי אחיו, בבית סוהר מצרי. לא נראה אור בקצה המנהרה ואין שום תקווה באופק.
שם המשחק בבית הסוהר הוא הישרדות. כל אחד דואג לעצמו, לחייו, לשפיותו ולהישרדותו. כאשר יוסף מסתכל סביבו בבית הסוהר הוא מגלה שיושבים איתו במאסר גם שני שרים של פרעה, אבל לכאורה ברור לו שמעמדו כאסיר יהודי ודאי נחות ממעמדם כשרים מצריים.
מכיוון שאנו כבר מכירים את סוף הסיפור- שיוסף פותר להם את החלומות, ובזכות זה בסופו של דבר שר המשקים יזכיר את קיומו של יוסף לפרעה שנתיים לאחר השחרור- אנחנו לפעמים לא שמים לב לפסוק אחד קטן שדווקא הוא נקודת המפנה בתוך הדרמה הגדולה.
בדרך כלל נהוג לומר שנקודת המפנה בעלילה היא הרגע שבו פותר יוסף את החלום, או הרגע בו יוסף יוצא מבית הסוהר, מחליף בגדיו ומתייצב לפני פרעה. כל זה נכון, אולם קריאה רגישה של העלילה תוביל אותנו לרגע מכונן אחר, שלדעת פרשנים רבים הוא רגע המפנה: "וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?"
מה בעצם מתואר ומסופר כאן?
שיום אחד בבית הסוהר, עוד יום שגרתי של הישרדות אישית, יוסף שם לב לפתע שפניהם של שני השרים נפולים, זועפים ועצובים יותר.
מעצם הגדרתו, בית סוהר זה מקום של אנשים עצובים שפניהם רעים, וודאי שלכאורה אין זה מעניינו של יוסף להתערב בחייהם של שני אסירים אחרים, קל וחומר כאלו שאינם מהמעמד שלו.
והנה, דווקא במקום הקשה הזה, וביום הקשה הזה, מתגלה לא רק חוכמתו אלא בעיקר רגישותו הגדולה של יוסף לסבלם של אחרים.
הוא ניגש אל שני האסירים האחרים, שואל לשלומם, ומציע להם עזרה: 'וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹוקים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי'.
יוסף, האסיר היהודי הרגיש בן ה 17, רואה את הזעף והעצבות על פני שני השרים, ובשלב הזה הוא מציע להם את הדבר הכי אנושי – אוזן קשבת- 'סַפְּרוּ נָא לִי'. לפעמים כל מה שבן אדם צריך זה מישהו שיזהה את מצבו ויציע לו את הדבר הכי פשוט- אוזן קשבת.
מפה- לא רק העלילה הזו מקבלת תפנית ומשתנה, אלא גם כל ההיסטוריה היהודית משתנה. מכאן יתחיל הגלגל להתהפך- יוסף יתמנה למשנה למלך, אביו ואחיו ירדו מצרימה וינצלו מהרעב, ומשם הדרך ליציאה לחירות והעצמאות של עם ישראל שנוצר זה עתה.
פסוק אחד לכאורה שולי ונחבא בין פסוקים דרמטיים אחרים- הוא המפנה שחולל מהפכה בעולם.
פסוק שכל כולו- רגישות אנושית לסבלם של האחרים, ונכונות להקשיב. זה הכל, ומכאן הכל היסטוריה.
הרבה הסברים, פרשנויות ותובנות ניתנו לאירועים הדרמטיים של בני ישראל במצרים. בין כל הדברים הגדולים והנשגבים הללו, לפעמים חשוב לזכור שכל מה שצריך כדי לשנות את חיינו ואת המציאות כולה לטובה, זו רק רגישות חברתית למצבו של האחר, ואוזן קשבת.
כך זה היה נכון בבית האסורים החשוך אי שם במצרים, וכך זה נכון שבעתיים בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו.
(וישב תשפ"ב)
