"חיכיתי שהמחבל יעשה לי וידוא הריגה"

שוקי נורה בראשו ואיבד את עינו כשסרק את ביתה של הלל יפה אריאל הי"ד עם כיתת הכוננות, כשהמחבל בתוכו. בנה של ג'ודי נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו בפיגוע בגבעת אסף, והם מתמודדים עם פציעתו עד היום בשיקום ארוך ואיטי. זרקור על אלו שלא מתו – אבל הקריבו את חייהם עבורנו

הוא זוכר את הרגע הזה, שבו קיבל כדור לראש. הוא היה בטוח שזהו, הוא לא יחיה יותר, ושכב חסר אונים בידיעה ברורה שהמחבל תכף יגיע לבצע בו וידוא הריגה.

הוא לא מת. מי שהגיעה לטפל בו וסייעה להביאו לבית החולים היא אשתו. אבל נתחיל מההתחלה.

אפשר להגיד ששוקי ושולמית גלבוע, היום הורים ל-5 ילדים, רגילים למציאות החיים הזאת בקרית ארבע. שוקי, חבר בכיתת הכוננות של היישוב, ושולמית, אחות חדר מיון בבית החולים שערי צדק, נהגו לעדכן אחד את השני במקרה של אירועים ביטחוניים ביישוב, כך שבית החולים יוכל להיערך בהקדם.

לשוקי עבר צבאי מפואר. במסגרת האימונים בסיירת מטכ"ל נפצע בברכיו ועבר סדרת ניתוחים ושיקום של הרגליים. הוא התעקש להמשיך לשרת כלוחם, והתגלגל לתפקיד של מדריך לוחמה בטרור ומדריך ירי, איתו הוא ממשיך גם במילואים, כך שהיה ברור שהוא יצטרף לכיתת הכוננות בקרית ארבע.

בבוקרו של ה-30.6.2016, היום האחרון ללימודים בבתי הספר, שולמית חזרה ממשמרת לילה בבית החולים, ושוקי קפץ מהעבודה להגיד לה שלום. כשהתארגן לשוב לעבודה, קיבל התראה בביפר שתצפית זיהתה דמות שקופצת מעל הגדר וחודרת לשטח היישוב.

הוא מתאר שזו הייתה תקופה עם המון אירועים, אבל כולם היו מחוץ לגדר היישוב ולא בשעות הבוקר. האזור שבו זוהתה הדמות, הקפיץ כבר מספר פעמים את לוחמיי כיתת הכוננות, כשתמיד התברר שמדובר בתלמידי הישיבה הסמוכה או בילדים מהיישוב שהלכו למעיין באזור, כך שהיה סיכוי שמדובר במחבל – אבל ניתן היה להניח שמהר מאוד האירוע יקופל.

שוקי לקח את הציוד ומיהר לכיוון, הגיע לאזור הבית של משפחת אריאל והכניס כדור לקנה. הוא פגש שם את הלוחם הרב חנוך כהנא, שכבר סרק אזור אחר, והם החליטו לסרוק את אזור בית המשפחה. כששוקי הקיף את בית המשפחה, צעק: "משפחת אריאל, יש מישהו בבית?", ואף אחד לא השיב, אך הרב חנוך שמע רעשים מהבית.

הם התקשרו לרב עמיחי אריאל וסיפרו לו שיש זיהוי של דמות חשודה באזור הבית שלו, והוא אמר שהבת הגדולה שלו, הלל בת ה-13, נמצאת בבית, בגלל שחזרה לילה קודם מאוחר מאוד ממופע ריקודים שהייתה בו.

"עדיין לא נדלקה לנו נורה אדומה", שוקי מודה. הרב עמיחי ביקש מחברי כיתת הכוננות להמתין מעט, הגיע, פתח הדלת והחיל להיכנס לביתו. "תפסתי אותו ואמרתי לו שאני לא יכול לתת לו להיכנס לבד לבית", שוקי נזכר. "הוא נכנס וקצת השתהה, כנראה הוא הבין שמשהו לא בסדר. תפסתי אותו, רצתי אחריו וסרקתי את הבית תוך כדי שאני מאבטח אותו. הרב עמיחי רץ לכיוון החדר של הלל, ובשניות הראשונות הוא לא הבין מה הוא רואה, הוא קרא לה – 'הלל, הלל', ואז הוא צרח: 'הוא הרג אותה', ורץ פנימה. בשברירי שניה ראיתי את הלל, אני רואה את כל הדם על הרצפה ומבין שיש מחבל בתוך החדר".

שוקי הסתובב וראה את המחבל מעליו, ואז קיבל כדור בראש ועף על הרצפה. "הירי המשיך, ואני מבין שאני כנראה נפרד מהחיים", הוא נזכר.

באותם רגעים שוקי חשב שהמחבל הוא זה שירה בו, אך המחבל היה חמוש בסכין, עימו ניסה לדקור את גרונו של שוקי. הרב חנוך שמע את הצעקות וניסה לירות במחבל מבלי לפגוע בחבריו. בהחלטה של שבריר שניה ירה שני כדורים בגבו של המחבל, שאחד מהם עבר דרך המחבל ואז פגע בשוקי, נכנס מעל אוזנו ויצא דרך עינו ובעצם העיף את עינו ואת ארובת העין שלו החוצה.

שוקי ממשיך לתאר את רגעי האימה: "שנינו נופלים על הרצפה. המחבל מצליח לקום ולתת לי שתי דקירות ברגל. הרב עמיחי קפץ מעליו, כדי לא לפגוע בי שוב, ירה עליו שלושה כדורים בראש וחיסל אותו. שני כדורים עברו דרך הראש של המחבל, התרסקו על הרצפה ואז נכנסו לי בחזה".

בשלב הזה, לא ברור איך, שוקי עדיין בהכרה, מדבר. כשהרב עמיחי והרב חנוך יצאו מהחדר כדי להבין אם יש עוד מחבלים בבית ולהזעיק עזרה, שוקי חשב שזה הסוף: "אני מבחינתי באותו רגע יושב ומחכה שהמחבל יבוא לעשות לי וידוא הריגה, עד שכעבור כמה זמן הקב"ט הגיע ובדק מה איתי וראה שאני עונה לו, והלך לנסות לטפל בהלל". הלל הי"ד נהרגה באותו פיגוע.

הגוף לא שוכח

בבית משפחת גלבוע שמעו את היריות. שולמית קיבלה הודעה שיש אירוע עם שני פצועים קשה, עדכנה את האחראית שלה בחדר המיון ואמרה לה שאחד מהפצועים זה בעלה. ככה הלב שלה אמר לה. "הייתה לי הרגשה שקרה משהו, ידעתי שזה בעלי", היא סיפרה לאחר מכן. היא רצה לכביש והגיעה בדיוק כשהאמבולנס עבר, עצרה אותו ועלתה לטפל בבעלה.

ידעת שהיא איתך?

שוקי: "כן, שמעתי שהיא עולה לאמבולנס, ידעתי שהיא איתי. אבל הייתי במקום אחר – אחרי זעזוע מח מאוד קשה. כל מה שעבר לי בראש זה שרק נגיע כבר לבית החולים וירדימו אותי. התחושה שלי הייתה שאם אעשה עכשיו אפצ'י או אקיא, כל המח שלי יישפך החוצה ואני אמות במקום. לא יכלתי לסבול את הכאבים, התנתקתי מהגוף".

בבית החולים הוא עבר ניתוחים ארוכים, ובעקבות הפציעה איבד את הראיה בעין אחת. שולמית הגיעה לספר לו את הבשורה הקשה יחד עם הרופא, וחששה מתגובתו, אבל הוא בהתחלה שתק ואז – אמר שהכל טובה. "אני חושב שניסיתי להבין אם אני חי עדיין בכלל ואיפה אני, לא התעסקתי בראייה בשלב הזה. לקח לי כמה ימים להבין את התמונה של מה קרה לי, מה עבר שם בכלל, ואני עד היום משלים פרטים", הוא אומר, ומוסיף: "בבית החולים עצמו הייתי שבועיים וקצת. בחודשים הראשונים כל תזוזה של הראש ימינה או שמאלה עשתה לי ורטיגו, כל העולם התהפך לי. היו לי זמזומים באוזניים, לא יכלתי שיהיה שום רעש לידי. לילות ארוכים חיכיתי עם נשק בסלון, שהמחבל יגיע – ואז עדיין לא הבנתי שיש לי איזה שהיא שריטה שצריך לטפל בה כמו שצריך".

מדובר בפציעה לא פשוטה, בלשון המעטה. אבל הוא כמעט ולא מזכיר אותה. הפציעה שהוא סוחב, וימשיך לסחוב, היא זו הנפשית: "יש המון דברים שהגוף לא שוכח – יש ריחות, מרקמים, צלילים ועוד טריגרים – של הדברים הכי קטנים שלפעמים אתה אפילו לא שם לב ממה זה קורה, שמדליקים לך איזה משהו מהאירוע. הגוף פשוט זוכר והשיקום לא נגמר עד היום. כל החיים השתנו- מכל הבחינות. ברמה האישית, הזוגית, וגם עם הילדים – בשנה הראשונה הילדים שלי פחדו להתקרב אלי כי הייתי מתפרץ הרבה, לא יכלתי שיהיה רעש לידי, היו לי התקפי זעם, סיוטים ומצבי רוח קיצוניים – לא הצלחתי אפילו לראות את זה, ולאט לאט לומדים לחיות עם זה.

"בחודשים הראשונים מתעסקים בעיקר עם הפציעה הפיזית, אבל באיזה שהוא שלב הבנתי שהפציעה הנפשית כבדה יותר ומגבילה יותר. עם העין אני יותר מסתדר – היא מגבילה אותי אבל אני עדיין עושה מילואים ועדיין מדריך ירי והתחלתי להתנדב ביחידת החילוץ של המשטרה – אני עדיין בכיתת כוננות – לא במאה אחוז תפוקה כמו שהייתי, אני גם פחות יעיל, אני מנסה להיות במעגלים שאני יותר יעיל בהם".

עד היום, יש עליות וירידות במצבו הנפשי של שוקי. "זו משרה לכל החיים לנו ולנשים שלנו, ויש לי אישה מדהימה שמתמודדת ומכילה ואני מעריץ אותה. אשתי היא הגיבורה האמתית", הוא מעריך. "מה שמחזיק אותנו זו בעיקר האמונה – בלי האמונה אני לא יודע אם יש סיבה להישאר שפויים".

 

"יש ריחות, מרקמים, צלילים ועוד טריגרים – של הדברים הכי קטנים שלפעמים אתה אפילו לא שם לב ממה זה קורה, שמדליקים לך איזה משהו מהאירוע. הגוף זוכר והשיקום לא נגמר עד היום"

'חשבו שהוא יהיה צמח'

כשמשפחת פלבר עלתה לארץ בשנת 2006, היישר לרעננה, נתנאל היה בן 9. כשהגיעו נרגשים לארץ, לא דמיינו שיצטרכו להקריב עבורה, מספר שנים לאחר מכן, את היקר להם מכל.

נתנאל היה בן 21, כשהציבו אותו בדצמבר של 2018 לאבטח טרמפיאדה בגבעת אסף, הממוקמת בין בית אל לעופרה, זאת מספר ימים לאחר שהיה פיגוע בעופרה שלאחריו המחבל נמלט, והדריכות באזור הייתה גבוהה.

מחבל פלסטיני שהגיע לטרמפיאדה ירה מטווח קצר בנתנאל וחבריו, שני חיילי צה"ל מהגדוד של נתנאל "נצח יהודה" נהרגו: סמ"ר יובל מור יוסף ז"ל מאשקלון, וסמל יוסי כהן ז"ל מירושלים. בפיגוע נפצעה קשה אזרחית שהייתה במקום. נתנאל נורה בראשו ונפצע אנושות.

"שמענו ביום חמישי שהייתה בגבעת אסף בעיה, קרה משהו, אבל לא חשבתי שזה הבן שלי", נזכרת ג'ודי, אמו של נתנאל. "התקשרתי לנתנאל אבל הוא לא היה זמין, וחשבתי שאולי הוא עסוק, לא חשבתי שזה בגלל שהוא היה בפיגוע, עד שהגיעו אלינו חיילים הביתה וסיפרו שהבן שלנו במצב אנוש. בדרך לבית החולים התקשרנו לרופא, שאמר לנו שמדובר בפציעת ראש ואי אפשר לדעת מה יהיה עם נתנאל; הרופאים אמרו שהוא במצב קריטי, לא יודעים אם הוא יחיה או ימות, ואם הוא יחיה – אנחנו לא יודעים איך הוא יהיה".

הימים הראשונים אחרי הפציעה של נתנאל מעורפלים בזכרונה. נתנאל שהה זמן רב בתרדמת, מונשם, והרופאים סברו שהוא יישאר צמח. הוא עבר המון ניתוחים, וגם היום, 3 שנים אחרי, הוא לא מדבר, לא יכול לאכול בעצמו וניזון מאוכל טחון בלבד. אבל, מדובר בצעיר לוחם ועקשן.

ג'ודי: "בהתחלה הרופאים לא ידעו אם נתנאל יחיה או יהיה צמח, אבל עכשיו הוא עושה יותר ממה שכולם חלמו. הוא לא צמח, הוא איתנו. הוא צריך עזרה עם הכל, אבל לאט לאט אנחנו עובדים על זה. כל יום הוא משתפר קצת יותר. כחצי שנה אחרי הפציעה כשאמרנו לו לעצום עיניים הוא פתאום עצם אותן, ולפעמים הוא עונה לנו "כן" או "לא" עם הראש, אבל אנחנו לא יודעים במאה אחוז שזה מה הוא רוצה או לא. אבל אנחנו בוחנים אותו ככה", היא מספרת בבדיחות, "הוא לא אוהב תרד – כשאנחנו שואלים אותו אם הוא רוצה לאכול דייסה, רסק תפוחי עץ, מעדן, לפעמים הוא עונה עם הראש 'כן', אבל אם אני שואלת לגבי תרד – אז הוא עונה 'לא'. אבל, סטייקים זה מה שהוא באמת רוצה".

וכל רגע של התקדמות הוא עולם ומלואו. היה את הרגע שסגרו את מכשירי ההנשמה ונתנאל נשם לבדו, ולאחר תרדמת כה ארוכה, היא לא תשכח את הפעם הראשונה שראתה אותו מגיב. למרות שהמטפלים בריפוי ועיסוק אמרו לה שהוא מסתכל – היא סירבה להשתתף בטיפולים, זה היה קשה מדי, לראות שאומרים לו לבצע פעולה – והוא לא עושה שום דבר. פעם אחת היא נכנסה לטיפול ממש במקרה, ואז היא ראתה אותו לוקח טבעת וממקם אותה היכן שאמרו לו. "אמרתי: 'וואו, הוא מגיב, הוא יודע מה לעשות', הייתי בהלם, וגם עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מדהים!", היא עדיין מתרגשת, ומוסיפה: "עכשיו אפשר לשחק איתו גם 'ארבע בשורה' ו'טאקי', וגם הוא אוהב לנגן בפסנתר, יש לו טיפול במוזיקה. זה מדהים. יש המון תקווה".

 

 

 

"הרופא אמר לנו שמדובר בפציעת ראש ואי אפשר לדעת מה יהיה עם נתנאל; אמרו שהוא במצב קריטי, לא יודעים אם הוא יחיה או ימות, ואם הוא יחיה – לא יודעים איך הוא יהיה"

איך מצב הרוח של נתנאל?

"הוא רוצה להשתפר. יש לו כוח ורצון", היא משיבה ומפרטת בגאווה: "היום בפיזיותרפיה הוא עמד בתרגיל. וגם, הוא אוהב את המטפלת; היא דיברה והוא סובב את ראשו, ראה אותה ונתן לה נשיקה באוויר".

היא הודתה לא-ל שבנה חזר בחיים מהפיגוע, אבל נתנאל שלה, הגבר הצעיר בן ה-21, עדיין לא באמת חזר משם. למרות, שבדברים החשובים באמת, הוא נותר כפי שהיה: "כולם אוהבים את נתנאל", היא מספרת על בנה בגאווה. "הוא לא דואג משום דבר, והוא חבר של כולם. כשהוא היה בצבא הוא תמיד התנדב למה שאף אחד לא רצה לעשות. כל פעם הוא היה עושה את העבודה כי הוא ידע שמישהו צריך לעשות אותה, והוא עבד קשה. גם עכשיו, אחרי הפציעה, הוא חבר של כולם וכולם אוהבים אותו והחברים מגיעים לבקר אותו, והוא עובד קשה, הוא לא מוותר, הוא רוצה לחזור להיות כמו שהוא היה לפני".

נתנאל היה בשיקום עד שהחלה הקורונה, ומאז הוא עבר לדירה שכורה ברעננה באזור המגורים של משפחתו, אליה הוא חוזר בכל יום בתום הטיפולים.

ג'ודי: "הוא גר בדירה משלו עם מלווה ועובד זר. הבית שלנו לא מתאים לו וגם יש לו מלווים ועובד זר כל הזמן – העדפנו לא לגור עם כל המלווים בבית אחד, וגם – הוא בן 24, הוא לא רוצה לגור עם ההורים. הוא רוצה חברים, הוא רוצה חיים של גבר בן 24. אבל מה יהיה איתו כשהוא יהיה בן 40? לאף אחד אין מושג".

'קצת שכחו אותנו'

החיים של משפחת פלבר השתנו לחלוטין מאז הפציעה. מי שליוו אותם מהרגע הראשון, עד היום – ועוד יוסיפו ללוותם, הם ארגון "משפחה אחת". "הם הגיעו כל יום כשהוא היה בטיפול נמרץ, הם באים לשיקום, הם עזרו לנו כשהעברנו אותו לדירה, הם כל הזמן איתנו. כל שבוע אני הולכת לפסיכולוג שלהם ומשתתפת בפעילויות, הם עושים בשבילנו עוד לפני שאני יודעת שיש צורך בכלל. אנחנו עולים חדשים, אין לנו משפחה פה ומשפחה אחת הם המשפחה שלנו", ג'ודי מוקירה תודה.

השבוע חל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום שקיים בלוח השנה שלנו רק משנת 2014, ונותן מקום של כבוד לגיבורים שפעמים רבות שוכחים מהם – הגיבורים שנשארו בחיים ובד בבד הקריבו את חייהם, ורבים מהם מכלים את ימיהם במלחמה בבירוקרטיה ובפקידים ספקניים.

שאלתי את ג'ודי – חשוב לכם שיש יום הוקרה לפצועים? אתם מרגישים שמעריכים את זה ש'הקרבתם' את הבן שלכם?

"אני חושבת שזה מצוין שיש יום הוקרה לפצועים", היא עונה. "יש במדינה פחות עזרה ותמיכה לאמהות ומשפחות של ילדי / אחים של פצועים, רוב התמיכה היא לאמהות שכולות ואחים. לדוגמא, יש כנסים או טיולים לאחים ואחיות בגילאי 20-20 שאח או אחות שלהם נהרגו, אבל הבת שלי לא הוזמנה לזה כי אח שלה, תודה לא-ל, עדיין חי. אבל – גם לה יש רגישות. אני עם נתנאל רוב הזמן והיא סובלת, כי אין לי זמן בשבילה".

שוקי מסכים עם הדברים. "זה שיש את יום ההוקרה זה נותן לנו המון, כי באמת יש איזו תחושה ששכחו אותנו במקום מסוים בזמנים מסוימים, וזה שמוקירים את הפצועים והופכים את זה למשהו יותר משמעותי ומעלים את המודעות לפצועים ולהלומי הקרב בפרט, זה חשוב וזה חוב מוסרי שלנו בתור עם – בלי קשר לזה שאני חלק מהפצועים. זה עושה טוב לראות את זה, טוב לראות את השינוי וטוב לראות שמעבירים את המורשת הזו הלאה.

"יש רצון לעשות את השינוי הזה, אבל צריכים למצוא את המשוגעים לדבר שיש להם את הכוחות – אחת הבעיות של הלומי קרב היא שאין להם את הכוחות להילחם עבור עצמם".

ושוקי יודע על מה הוא מדבר. הוא מתאר שעבר ועדות רפואיות שבהן הוא ממש חש שמתעללים בו. הוא סיפר לי דוגמאות מצמררות שכולן ביזוי, קהות לב ותחושה שמנסים למנוע מהפצועים – בגוף ובנפש, את מה שמגיע להם על פי חוק – ומוסר, עד כדי פגיעה בשיקום שלהם.

"אחד הדברים שגרעו מהעניין של השיקום שלי הן הועדות הרפואיות שעברתי שזו ממש הייתה התעללות", הוא אומר בכאב. "כל ועדה כזאת קרעה אותי ותלשה אותי מעצמי ומהמשפחה שלי. זו עוד סכין שנכנסת ויוצאת ומשאירה לך חור שאחרי זה המשפחה שלך צריכה להתמודד איתו. הועדות האלה, לפחות עד היום, הפכו אותנו לנכים לפחות כמו הפציעה עצמה ואני שמח שמתחילים לראות רוחות של שינוי, אבל בפועל עדיין המצב של הלומי הקרב האמתיים עדיין מאוד קשה".

הרוחות של השינוי ששוקי מזכיר, נושבות בעיקר מאז ניסיון התאבדותו של איציק סעידיאן. נקווה שהן יוסיפו לנשוב.

"כל ועדה רפואית שעברתי קרעה אותי ותלשה אותי מעצמי ומהמשפחה שלי. זו עוד סכין שנכנסת ויוצאת ומשאירה לך חור שאחרי זה המשפחה שלך צריכה להתמודד איתו"

(וישב תשפ"ב)