איפה היו הנשים בהיסטוריה?

בעבר העברתי הרצאה לקורס בצה"ל, על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה. טענתי שיהודי אתיופיה הם צאצאי בני ובנות ישראל עוד מתקופת המקרא. אחת המשתתפות טענה שזה בלתי אפשרי, שכן יהודי אתיופיה הם שחורים. הרגשתי חוסר נוחות מעצם השאלה ובכל זאת עניתי- "ראשית, הם חומים. וחוץ מזה", המשכתי, "את אולי יודעת מדוע קיבלנו את הצבע החום? במעמד הר סיני היהודים האתיופים השתוקקו כל כך להיות קרובים לקב"ה ולכן הם החלו לרוץ ועמדו בסמוך להר. האש והעשן שהופיעו בזמן המעמד הצליחו להשחים את עורם. ומה איתך, איפה את עמדת במעמד הר סיני? בטח אי שם, מאחור, הרחק מההר". כולם צחקו. אבל לאחר מכן היה אפשר לדון לעומק בנושאים חשובים כמו נושא האותנטיות, שייכות והכרה.

את אותו חוסר נוחות שחשתי אז,  בנוגע לחלק של יהודי אתיופיה בהיסטוריה היהודית, אני מרגיש כאשר אני נתקל במשפט ביחס לנשים, המופיע בגמרא בהקשרים שונים: "שאף הן היו באותו הנס". בפורים, כשנשים חייבות במקרא מגילה, או בחנוכה שחייבות בנר חנוכה, או בפסח כשחייבות בארבע כוסות. למה להניח מלכתחילה שהנשים לא היו שם? מדוע היחס הזה לנשים? כדברי רש"י: "שעל ידי אישה נעשה הנס". כלומר, לא ציפינו לכך, בנס חנוכה (כמו גם פורים ופסח) הופתענו והנסים התאפשרו הודות לפעולה נועזת של נשים אמיצות. הטעות היא בהנחות היסוד.

זאת ההזדמנות להביא את סיפורה המדהים של המלכה האתיופית בשם ג'ודיט. המלכה ג'ודיט- יהודית מזוהה בעיקר עם מלכת ביתא ישראל שהחריבה את ממלכת אקסום והשליטה עליה את שלטון היהדות למשך תקופה ארוכה. שלטונה של המלכה יהודית מתוארך לקראת סוף המאה העשירית וכיבושיה מתועדים במסורת בעל פה של עדת "ביתא ישראל" וקהילות אתיופיות אחרות. לפי המסורת, יהודית הייתה בתו של המלך הפלאשי גדעון הרביעי ושל יהודית ששלטו בממלכה הפלאשית בסמיאן. אביה גדעון פתח במלחמה בשליט אתיופיה מאחר שזה ניסה לנצר את היהודים בכוח. לפיכך, זאת הייתה הסיבה שהיא שרפה כנסיות והרגה כמרים נוצריים. יהודית הובסה לבסוף כאשר שבטים מוסלמיים מאריתריאה הצטרפו לכוחות הנוצרים ואלה והנוצרים התנקמו בפלאשים. יהודית התאבדה כדי להימנע מאונס ומהתנצרות בכפייה. להלן עדותו של נגוסן, חכם אתיופי: "אנו תמיד גרנו באזור סמיין אשר בצפון הארץ ותמיד נלחמנו בנוצרים ובמוסלמים על מנת לשמור על קיום ממלכתנו. המלכה יהודית הרימה את נס המרד. היא נהרגה […] נדמה לי אפילו שהיא זרקה עצמה מצוק גבוה על מנת שלא תיעשה שבויה".

סיפור זה מופיע במקומות שונים ובמספר גרסאות, מה שנותן לדעתי אמיתות היסטורית. כך מתאר את הסיפור דניאל בלטה  בספרו "הגדעונים, תולדות יהודי אתיופיה והמסע לארץ ישראל": "במאה העשירית לספירה הייתה מלכה בשם יהודית המלכה… מלכה יהודית הייתה בתו של המלך גדעון השלישי. היא הייתה אישה נאה ויפת תואר, חכמה ובעלת כושר מנהיגות… היא הייתה יורשת העצר, ולאחר מות אביה תפסה את שרביט השלטון… במאה העשירית לספירה, בתקופת שלטונה של יהודית שלט באקסום הקיסר דגנאז'ין. לאחר  מותו עלה לשלטון בנו הצעיר אנבסה וודים (Anebesa Wudem). על פי המנהג המקומי של הירושה על הבן לרשת את מלכותו של האב, אלא שהקיסר החדש היה צעיר מאוד ולא בעל כישורים ראויים לתפקיד, ומצב  השלטון בממלכת אקסום היה מעורער. המלכה יהודית זיהתה את המצב החדש, והחליטה כי הגיעה שעת כושר לצאת למלחמה ולכבוש חזרה את הקסום. לצורך ביצוע המשימה אספה המלכה יהודית את צבאה שהורכב מיהודי סמיין, וגרה, צלמות וטגדה ושלחה אותו להילחם באנבסה וודים. לאחר קרוב ל-800 שנה, שוב שלטו היהודים באקסום, והיא הייתה לבירתם… היהודים שרגילים היו לרדיפות, היו למושלים על כל אתיופיה". מדהים להשוות סיפור זה לסיפור הגבורה של יהודית שהאכילה את הוליפורנוס חלב, ערפה את ראשו והביאה אותו לירושלים. ניר שגיא, שנתקל בשני הסיפורים, חושב שיש קשר הדוק ביניהם.

מיכה גודמן כותב בספרו "חלומו של הכוזרי": "… לראשונה מאז ימי הבית השני יש היום בית לאומי ליהודים. זהו תיאור מוכר של המציאות שיש אתו בעיה אחת: הוא שגוי. כבר הייתה מדינה ליהודים: מדינת הכוזרים, מדינה גדולה ואדירה שהאליטה השולטת בה הייתה יהודית… סיפור הקמתה של מדינה זו הוא תמונת ראי של הציונות. אם הסיפור הציוני הוא סיפור על יהודים שהקימו מדינה, הסיפור הכוזרי הוא סיפור על מדינה שהפכה ליהודית. בישראל נעשתה היהדות לעם ריבוני, ובכוזר נעשה עם ריבוני לעם של יהדות". והיום, למדנו שבאתיופיה, מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כבר במשך מאות שנים התקיימה ממלכה ריבונית-ישראלית, האוחזת באמונת אלוקי ישראל. לא כאלה שהתייהדו, אלא כאלה שגלו מארץ ישראל כיהודים. ממלכה שנשלטה לא רק על ידי גברים, אלא גם על ידי נשים. לא "אף הן היו". הן לא היו כדרך אגב. נשים כגברים, כולנו ניצלו מגזרות היוונים וכולנו היינו באותו הנס. בצורה שווה. כל אחד בדרכו, מסייע בתקומת ישראל.

(מקץ תשפ"ב)