מעשים שהצנזורה יפה להם?

לא רק בימינו עולות פרשיות קשות בנושאים שהצניעות יפה להם, המביכות הורים ומחנכים. גם בפרשת וישב שתי פרשיות מורכבות, שבמרכזן ענייני יצר, צניעות ועריות, המאתגרות את מי שמבקשת ללמוד וללמד תנ"ך, ומעוררות לעיתים התלבטות:

על מה לדבר? על מה לא לדבר?

האם כדאי אולי לדלג על מעשה יהודה ותמר? איך להסביר את סיפור יוסף ואשת פוטיפר?

הדיון הזה לא מתחיל במערכת החינוך של ימינו, הוא מתחיל עוד בספרות חז"ל, בדיונים מורכבים על חטאי האבות ועל חטא דוד ובת שבע. לעיתים נהוג לצטט את סדרת המימרות של אמר ר"ש בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר ראובן חטא / כל האומר בני עלי חטאו / בני שמואל חטאו/ כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (שבת נו), זאת על אף שגם דיונים מפורטים על חטאים אלו נמצאים בספרות חז"ל.

המשנה במגילה (ד י) אכן מביאה שורת מעשים תנ"כיים שנקראים, אך לא מיתרגמים – כלומר, המתורגמן והפרשן בבית הכנסת בשעת קריאת התורה, לא עומד ומפרש אותם.

"מעשה ראובן, נקרא ולא מיתרגם. מעשה תמר, נקרא ומיתרגם. מעשה עגל הראשון, נקרא ומיתרגם. והשני, נקרא ולא מיתרגם. ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון, לא נקראין ולא מיתרגמין".

בשונה מדמויות של אנשים גדולים שהתנהגותם בתחום העריות מעוררת תמיהה בלשון המעטה,

יוסף עמד בניסיון. ואף מובא כדוגמה ומופת למי שעמד בניסיון (יומא לה ע"ב), ובב"ר פז אכן מתואר המעשה כניסיון: "דָּבָר אַחֵר, אָמַר, אַבָּא נִתְנַסָּה, זְקֵנִי נִתְנַסָּה, וַאֲנִי אֵינִי מִתְנַסֶּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מֵהֶם".

המשך המדרש מלמד אותנו משהו חשוב מאוד על הבחירה של התורה שלא להסתיר מאיתנו את מעשיהם של גדולי האומה:

"מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ, אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמְאוֹ וְהָיָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר הַזֶּה? הוֹצִיא לְפָנֶיהָ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית וְהִתְחִיל קוֹרֵא לְפָנֶיהָ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר, אָמַר לָהּ: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וּבִרְשׁוּת אֲבִיהֶן לֹא כִּסָּה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב, זֶה שֶׁהוּא קָטָן וּבִרְשׁוּת עַצְמוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".

המטרונה מפקפקת באמינותו של סיפור יוסף, וטוענת שלא ייתכן שבחור צעיר עמד בניסיון כזה. דווקא העובדה שהתורה לא צינזרה מעשים מורכבים, מאפשרת לנו לקבל באופן מלא גם את גדלותם ועוצמתם של אבותינו.

מכאן אפשר ללמוד כלל גדול בחינוך: בלי כנות, שקיפות ודיבור פתוח גם על נושאים קשים – לא ניתן לחנך.

(וישב תשפ"ב)