ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
שמות הבאים מצרימה, נמנים בפרשה. קריאת הפסוקים מעלה שהחשבון בעייתי:
"כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ […] שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ: וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים".
אם סופרים את כל השמות מגיעים ל-67 ולא ל-66, ואם מוסיפים אליהם את בני יוסף, מגיעים ל-68 או 69.
המדרש (ב"ר צד) ער לכך, ומציע פתרונות שונים:
- אלא זו יוכבד שהשלימה מנין של ישראל במצרים […] יוכבד עוברה בארץ כנען, ולידתה בארץ מצרים, הה"ד (במדבר כו) ושם אשת עמרם יוכבד וגו', על פיילי דמצרים נולדה…
- שימש אבינו יעקב מטתו והקב"ה קורא אותם נפשות, הה"ד (במדבר כג) ומספר את רובע ישראל, א"ר ברכיה כשרף הזה שאינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו.
- ויש אומרים יעקב השלים עמהם את המניין, אמר רבי יצחק משל לשתי לגיונות של מלך דיוקמניאות וגאוסטיינא בשעה שהמלך נמנה עם אלו נמצאו שלמים, ובשעה שהמלך עוד נמנה עם אלו נמצאו שלמים.
- וי"א הקדוש ברוך הוא השלים עמהם את המניין.
- ויש אומרים חושים בן דן השלים עמהן את המניין… דן נכנס בצלמוניתו אצל אביו ומתברך בשבעים אלף, ובנימין נכנס בעשרה ומתברך בארבעים אלף.
- וי"א סרח בת אשר השלימה עמהן את המניין […] , הה"ד (שמו"ב כ)… "אנכי שלומי אמוני ישראל" (דברי האישה החכמה ליואב, שהמדרש מזהה עם סרח בת אשר), אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה…
הדעה הראשונה מתייחסת לאפשרות של יוכבד שנולדה בשערי מצרים, ועל כן נמנית בכלל הבאים מכנען למצרים, ולא בכלל אלו שנולדו במצרים. נראה שהדעה השנייה, מרחיבה אף יותר את השאלה מי נחשב כצאצא של יעקב שנולד בכנען – לא רק מי שהיה עובר בכנען, אלא אפילו מי שהיה עובר, או זרע בלבד, אף אם לא נולד. נדמה לי שהמדרש מתייחס לשלבים מוקדים מאוד – למיטתו של יעקב, ובכל זאת, קשה לי שלא לחשוב גם על המשמעות של מניית עוברים, גם אם לא נולדו, כחלק מבני ישראל. גם מניית חושים בן דן מתייחסת לפוטנציאל ההולדה. לדן יש בן אחד, אך הוא מוזכר כ"בני דן", שכן ממנו יצאו אוכלוסין רבים. ייתכן שמניית סרח בת אשר (פעמיים אם כך!), קשורה גם היא לאריכות ימיה, וריבוי החיים שבה. דעה אחרת מתייחסת ליעקב עצמו. אין מניה של בני ישראל שלמה, מבלי למנות את ישראל עצמו. ולבסוף – הקב"ה. המשרה שכינתו בתוכם.
(ויגש תשפ"ב)
