הסיפור של מרתה

הידיים של אבא שלה רעדו המון והוא פישל בניתוח וגרם נזק עצום למטופל. העיפו אותו מבית החולים והוא ישב בבית, שתה יותר, ונכנס לדכאון

את מרתה הכרתי בבית הכנסת בוורשה. לפני הרבה שנים נסעתי עם קבוצה קטנטונת, מסע קטן ואינטימי שעשינו כמה בנות שהשתתפו באיזו תכנית עם הרב מנהל התכנית ואשתו. יהודי עם זקן, אשה עם שביס ושבע בנות עם מזוודות, ככה הלכנו ברחובות, עלינו לרכבות, לא היה לנו אוטובוס ומדריכים וסווצ'רים. לא העוצמה של 'מצעד החיים', לא היינו קבוצה מספיק גדולה כדי להיטמע בתוכה ולשכוח שאנחנו בפולין, לא היו לנו סמארטפונים כדי לראות סרטוני טיק-טוק מסין ומארצות הברית ולשכוח שאנחנו בפולין. התארחנו במלונות הכי פולניים, עם הריח הכי פולני והמצעים הכי עתיקים, וככה הרגשנו טוב טוב את פולין. בליל שבת בוורשה בית הכנסת הגדול היה כמעט ריק ובעזרת נשים עמדה בחורה עם סוודר לבן. היא החזיקה את הסידור הפוך. חייכתי אליה והראיתי לה איך מסובבים את האותיות העבריות המשונות ושבכלל פותחים את הספר הזה מימין לשמאל.

היא שאלה אותי מה השם שלי ואמרתי ודיברנו קצת, היתה לה אנגלית מצוינת וסקרנות גדולה. היא הוציאה עט ודף מהתיק ורצתה לרשום את השם שלי. הסברתי לה ששבת, אנחנו לא כותבים, ואפילו אם היא כותבת אני לא יכולה לתת לה את מספר הטלפון שלי. גם לא היה לי טלפון בכלל, זה היה המספר של הורים שלי בטלפון עם מזכירה אלקטרונית, זוכרים? איך אהבתי להחליף לו את המנגינה, להקליט בהודעה כל מיני שטויות. אמרתי לה באיזה מלון אנחנו מתאכסנים.

בכל אופן,  ביום ראשון כשחזרנו אחרי יום שלם של סיורים למלון (המאוד פולני) שהיינו בו, ניגשה הפקידה לקבוצה ושאלה "מי זו דבורה?" ואמרה שמישהי השאירה לי מכתב. זה היה מרגש, הרגשתי קצת בסרט. מלון פולני, עיר גדולה וזרה ומחכה לי מכתב בדלפק. על הנייר היה השם של מרתה ומספר טלפון. כשחזרנו לארץ התקשרתי אליה. היא סיפרה לי שהיא באה בתחילת השנה ללמוד בארץ ישראל, בטכניון. באוקטובר היא התקשרה שהיא כאן, ובחנוכה היא עלתה על אוטובוס מחיפה לירושלים ואספנו אותה לבית ההורים שלי. היא לבשה את אותו סוודר לבן מבית הכנסת. בהדלקת הנרות עצמה היא התרגשה מאד, זו פעם ראשונה שהיא רואה נרות חנוכה ככה בבית אמיתי ולא בסרטוני הסברה על היהדות, זו שנה ראשונה שהיא אומרת בקול רם שהיא יהודיה.

שנים ארוכות בתור ילדה היא הרגישה שונה מכל הילדות בכיתה שלה, למרות שהן גדלו במשפחות דומות, ונסעו לחופשות דומות, וההורים שלהן היו דומים. מרתה תמיד התעניינה בדברים עמוקים יותר ממה שכולן התעניינו בהם.  אבא שלה היה מנתח בכיר בוורשה, אמא שלה ספרנית. מרתה ידעה שאבא שלה שותה המון אלכוהול והידיים שלו מתחילות לרעוד בניתוחים. מרתה ידעה גם שסבתא שלה, אמא של אבא, לא אוהבת (בלשון המעטה) את אמא של מרתה. יום אחד, שנתיים לפי כן, הידיים של אבא שלה רעדו המון והוא פישל בניתוח וגרם נזק עצום למטופל. העיפו אותו מבית החולים והוא ישב בבית, שתה יותר, ונכנס עמוק לדיכאון. הסבתא שהיתה גרה ממש לידם הרבתה לבקר ולצעוק על כלתה ולהאשים אותה בכל ההתדרדרות של הבן המנתח המוכשר שלה. יום אחד היא צעקה וזרקה לו: "אמרתי לך לא להתחתן עם היהודיה המלוכלכת הזו!". מרתה היתה בהלם מהגילוי, מנערה פולניה וורשאית היא מוצאת את עצמה מחוברת בעומק לשורשים יהודיים! הסיפור המשפחתי התפוצץ, החבילה התפרקה ומרתה התחילה להתחקות אחר השורשים היהודיים שלה, למצוא להם פשר ומשמעות. ככה היא הגיעה לבית הכנסת, ככה היא הגיעה לחיפה, ככה היא הגיעה לנרות החג שלנו. היא היתה בת בית שלנו במשך כל השנה ההיא ואחר כך מצאה חיים עצמאיים בארץ ולאט לאט הפסיקה לבוא. שמחנו בטיפות השורשים שנתנו לה וכיבדנו את הבחירה שלה לחיות את חייה מכאן ואילך, אבל כל שנה בחנוכה אני חושבת על הסוודר הלבן והעיניים החכמות של מרתה.

(מקץ תשפ"ב)