להעמיד לדין?
על דברים חמורים הרבה פחות מירי בשוגג על שלושה חיילים שלנו, הועמדו היורים ומפקדיהם לדין צבאי. במקרה הטראגי האחרון, נכון לעכשיו, חוקרים. וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לחרוץ את דינם של החיילים והמג"ד בטרם יתבררו כל העובדות. אלה שלפניי הירי הקטלני. האם החיילים הוזהרו שיש אפשרות לחטופים בבניין, האם עודכנו בכתובות "הצילו" ו"3 חטופים' שהותירו החטופים, האם ראו את הדגל הלבן שנשא אחד החטופים, וכדומה. וכן, לענ"ד יש להתחשב גם במצב הנפשי של חיילים, גיבורים ככל שיהיו, הנמצאים חודשיים, לילה ויום, תחת אש, במצב לחימה קשה ביותר, כשמטענים ואר.פי.ג'י הורגים בחבריהם ומסכנים אותם עצמם 24/7, כן, גם את זה יש לענ"ד להכניס במכלול השיקולים אם להעמיד את החיילים היורים ואת מפקדם לדין, או לא. מן הצד השני, באותה מידה אסור לעבור על התקרית הזו לסדר היום כאילו "זה קורה".
בעיניים שלי, טוב שחוקרים להבין את מקור הטעות. לחץ נפשי כבד? אז לטפל בחיילים נפשית, לחזקם ולציידם בכוחות להמשך הלחימה. שאננות? יהירות? רצון עז לחסל (מי שנראה כ) מחבל, גם אם הוא לא מאיים? להעמיד לדין כאן ועכשיו. מה שבטוח, הצבא חייב ללמוד מכל טעות טראגית שכזו ולעשות הכל כדי שזו תהיה הטעות הטראגית האחרונה. ולהזכיר, דובר צה"ל דיווח בשבוע שעבר כי 20 אחוזים מההרוגים בקרב חיילינו הם מירי של כוחותינו על כוחותינו או מתאונות.
ואם בטעויות עסקינן, כזכור, שני חיילי מילואים שקראו "שמע ישראל" במערכת הכריזה של מסגד בחאן יונס תוך כדי לחימה, הושעו מהמילואים ומהלחימה.
בעיניים שלי, הכריזה מיותרת ומזיקה הסברתית, אך גם הענישה אינה מידתית. הייתי לוקח אותם ל'שיחת הבהרה', מסביר להם למה טעו, מתרשם שהבינו והפנימו, ומברכם בברכת הצלחה בהמשך הקרבות.
לא שחור-לבן
נוכח המחדלים החמורים שקדמו לשבת השחורה של 7 באוקטובר, הציפייה בקרב רבים במדינה היא כי כל מי שהייתה לו יד במחדל הביטחוני, המדיני והאזרחי, יניח את המפתחות וכמה שיותר מהר ברגע שייפסקו הקרבות.
מפקדים בכירים, ובראשם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה, כמו גם ראש השב"כ רונן בר הודיעו כי הם נושאים באחריות אישית למה שקרה. ההערכה הרווחת היא כי שלושתם לא ימתינו למסקנות ועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה, אלא יבקשו לפרוש מתפקידיהם לאלתר, ברגע שהדבר לא יפגע בתפקוד הצבא. אולי אפילו לפני סיום שלב ג' של התמרון בעזה.
בעיניים שלי, מצד חליוה זה צעד מתבקש, ברור ונדרש. אני מבקש לשקול (גם אם דעה זו אינה פופולרית) אם לגבי הרמטכ"ל הרצי הלוי, יש מקום למחשבה שנייה, האם נכון למדינת ישראל שגם הוא יניח את המפתחות.
להבנתי, יש כמעט קונצנזוס שהרצי הלוי הצליח, באישיות שלו ובהכרזתו מייד בתחילת המלחמה כי הוא אחראי, להרים את הצבא מהמשבר העמוק שבו הוא היה ב-7 באוקטובר. בתוך ימים הוא הוביל מתקפה בהיקפים ובעוצמה חסרי תקדים ברצועה (נכון, למרבה הצער עד כה אין הישגים אסטרטגיים כמו חיסול ראשי הנחש), זאת במקביל להיערכות שיא בגבול הצפון ולפעולות יומיומיות בתוככי קיני המחבלים באיו"ש. אין ספק כי הרמטכ"ל הזה נהנה מיוקרה רבה בקרב הקצונה הבכירה, הן בהיבט המקצועי והן בהיבט האישיותי. לענ"ד, זה אלמנט חשוב, הנחוץ מאוד בתקופת השיקום והבנייה מחדש שצפויה לצה"ל לאחר המלחמה (שמי יודע איך ומתי תסתיים).
מצד שני, אי אפשר ולא נכון להתעלם מכך שהרצי הלוי היה חלק מהקונספציה שהוכחה ככושלת. לכן, לדעתי, בטרם נחרוץ תקשורתית את דינו ביום שאחרי המלחמה, נכון יותר שייחקר לעומק (ולי אין הכלים לכך) מה עשה הרמטכ"ל הרצי הלוי עם אותה קונספציה לגבי חמאס מהיום שנכנס לתפקידו, 9 חודשים לפני תחילת המלחמה. האם 'אכל' את שהאכילו אותו ולא שאל/ הקשה/ אתגר? או שמא שאל את שאלות ה'איפכא מסתברא', ניסה לעורר, לשנות, לתקן, אבל מה לעשות שהפוליטיקאי הבכיר הדף אותו.
וכדי שתכירו טוב יותר את הרמטכ"ל הזה, הנה דברים שאמר ללוחמים בהתייחס לתקרית בה נהרגו בשוגג שלושת החטופים:
"לוחמים שלנו שאני לא פגשתי אותם עוד, אבל אני בטוח שהם הטובים ביותר כי כולם רוצים לעשות טוב, ואני בטוח שהם היו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי נכון. אבל אני מדבר איתכם, לא כדי להגיד אם הם היו בסדר או לא, אלא כדי שאנחנו קדימה נהיה בסדר.
"אתה רואה שני אנשים. הם עם ידיים למעלה ובלי חולצות. קח שתי שניות. ואני רוצה להגיד לכם משהו לא פחות חשוב: ואם אלה שני עזתים עם דגל לבן שיוצאים להיכנע? מה, אנחנו יורים בהם? בשום פנים ואופן לא, בשום פנים ואופן לא. זה לא צה"ל. אני אומר לכם, מי שהתבלבל פה, גם מי שנלחם ועכשיו מניח את הנשק ומרים ידיים, אנחנו שובים אותו, אנחנו לא יורים בו. אנחנו מוציאים המון מודיעין מהשבויים שיש לנו, יש לנו מעל אלף כבר. אנחנו לא יורים בהם, כי צה"ל לא יורה בבן אדם שמרים ידיים. זו עוצמה, זו לא חולשה".
אני יודע שזה לא פופולרי בקרב כמה שאני מכיר, אבל אני מעדיף את הגישה הזו של הרמטכ"ל על פני זו הנשמעת חדשות לבקרים במחוזותינו, שלא לחשוב פעמיים ולחסל כל מה שזז.
הצונאמי בדרך
וואו, כמה אתגרים אזרחיים (נוסף לביטחוניים, כמובן) מציבה המלחמה הנוכחית בפני המדינה והחברה – שיקום היישובים שנפגעו מירי חמאס, הטיפול ברבבות חיילים ואזרחים שייצאו מהמלחמה הזו עם פוסט-טראומה, שיקום הכלכלה ועוד ועוד. אבל למה ללכת כל כך רחוק? כאן, ממש עכשיו, צומח לו משבר חדש.
אבל מסתבר שאלה לא רק המפונים. מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה העלה כי כ-60 אחוז מאנשים שאינם תושבי עוטף עזה או ערים נוספות שנפגעו פיזית או שרכושן נפגע, משפחות אין להן בן משפחה שנפגע, נרצח או נחטף מאז פרצה המלחמה – סובלים מהפרעת דחק אקוטית, כלומר הפרעה רגשית-נפשית הנגרמת עקב חשיפה לאירוע טראומטי, גם באמצעות המדיה. ההפרעה מופיעה שלושה ימים עד חודש לאחר האירוע, והיא גורמת לחרדה, פחד, דיכאון, פלאשבקים, סיוטים בלילה, דופק מואץ, הפרשה מוגברת של הורמוני דחק. "כל אלה גורמים לקשיים משמעותיים בתפקוד היומיומי", הסבירו. שנהיה בריאים.
ועוד. העיתונאי דרור פויר חשף ב-ynet כי שהות רבבות המפונים מהדרום ומהצפון בבתי המלון, היא לא בדיוק חופשת כיף. ממש לא. פויר מעיד, בהסתמך על עובדים סוציאליים ואחרים השוהים שם עם משפחות המפונים, כי עקירת המשפחות מבתיהן ושהותן במלונות בתנאים שהעמידו לרשותן, גובות מחיר כבד כמו משברים בזוגיות, הסתגרות בחדרים, אלימות, אלכוהול, סמים, דיכאון ושאר מרעין בישין. פסיכולוגים ואנשי עבודה סוציאלית מזהירים: אם המדינה לא תתערב בדחיפות, הצונאמי בוא יבוא. לא נעים, אבל בהכירנו את תפקודי המדינה בחודשים האחרונים, לא הייתי סומך על כך שהתשועה תבוא מהם. מה כן? הציבו פרויקטור חיצוני רציני, עם חשיבה מחוץ לקופסה, העניקו לו סמכויות ומשאבים, ותחזיקו לו אצבעות. ולא מחר. אתמול.
היום שאחרי
רבים מצפים ל'יום שאחרי' המלחמה בעיקר כדי לראות את ראש הממשלה וכמה משריו מחזירים את מכונית השרד (רה"מ גם בתוארו 'לשעבר' ייהנה לאורך שנים נוספות מרכב שרד וממאבטחים) ומפנים את משרדיהם, וכמותם כמה מבכירי צה"ל.
בעיניים שלי, ההתפתחויות ברחוב, בכיכרות, יהיו דרמטיות לא פחות. הדרישה לעזיבת נתניהו, שתמלא כיכרות, תהיה משנית בעוצמתה אל מול הדרישה לכמעט כינונה מחדש של מדינת ישראל אחרת. יותר ישראלית, פחות יהודית. לא יעזרו כמה עשרות מיליונים או מאות מיליוני שקלים שהעביר ויעביר סמוטריץ' למשרדי חבריו, השרים לזהות יהודית במגוון השמות שניתנו למשרדים אלה, כמו גם למשרדו של פרוש. לא נראה לי שאף יהודי שכיום רחוק מהיהדות, יתקרב אליה ולו במילימטר אחד בזכות אותם כספים. להיפך. הרבה מאלה שיש להם נפש יהודייה הומייה, גם אם לא בתרגום הדתי הקלאסי שלה, מתרחקים ויתרחקו נוכח הקומבינות ומילוי האסמים המגזריים. הרחש-בחש שיהיה בכיכרות סביב כל סוגיות הליבה בתחומי דת-מדינה, כמו גיורים, תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, לימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים, כשרות ממלכתית, וכמובן גיוס חרדים (נשיאה בנטל) – יאפיל על הסוגיה של כן ביבי-לא ביבי. בשש אחרי המלחמה תתחיל המלחמה על דמות המדינה. להערכתי, נראה כאן פנים חדשות, צעירות, מיוסרות מהמלחמה הנוכחית, אבל את אותה נחישות שהם גילו בקרבות מול חמאס, הם – דור המנהיגים הבא – יביא אל הכיכרות ומהן אח"כ אל הנהגת המדינה.
אני רק מקווה שהם, בניגוד לרבים מההנהגה הוותיקה, מכל המחנות, ישכילו להביא את אותה אחוות לוחמים-אחוות אחים גם משדה הקרב אל המגרש האזרחי. חברים, סומכים עליכם במלחמה מול חמאס, בונים עליכם בתיקון החברה והממלכה בישראל.
טעות שלי
בגיליון הקודם, בקטע על הרב ד"ר זיני, כתבתי בטעות כי אלוף דוד זיני הוא בנו של הרב זיני האמור. טעות שלי. הרב הוא דודו של האלוף. אביו של האלוף, הרב יוסף זיני, הוא רב שכונה באשדוד. סליחה.
