פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
ההרכב הייחודי של הממשלה הנוכחית, הוא זמן נדיר לאפשרות יצירת אמנה חדשה ביחסי דת ומדינה בישראל. היא תתבסס על אמנות קודמות, ובראשן אמנת גביזון-מדן, אבל לא תהיה זהה להן לאור השינויים שחלו במציאות עם הזמן.
מחקרי עומק, ובראשם מחקרי מרכז גוטמן (כגון: יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל, 2009 שיצא ב-2011) מצביעים על שתי תופעות שלכאורה מנוגדות ואף סותרות שקיימות בישראל בעת ובעונה אחת:
א. רצון בקרב אחוז גדול מבין הלא דתיים, לחזק את החינוך והידע על יהדות באופן פלורליסטי.
ב. רצון בקרב רוב מוצק של הלא דתיים, רוב מסורתי וחלק מהדתיים לצמצם את הכפייה הדתית בישראל, אף אם לא לבטל את הזיקה בין דת למדינה בישראל בהיבטים של טקסים, חגים לאומיים, ערכים מהמסורת וכדומה. הדגש הוא לאפשר יותר חופש בחירה לפרט בתחומים של נישואים, שבת, כשרות וכדומה.
למעשה, כל מי שמכיר את החברה הישראלית כפי שהיא היום מקרוב, יודע שהמכשול הגדול ביותר לחיזוק הזיקה של ציבור חילוני לא מסורתי ושל חלק מהמסורתיים ואף של מעטים מבין הציונים הדתיים, בעיקר הצעירים, למורשת היהודית, היא הסלידה מעוצמת הכפייה הדתית הממוסדת על ידי הרבנות וגורמים פוליטיים חרדיים וציונים דתיים מסוימים. זו גורמת לרבים לזהות את הדת היהודית עם כפיה ועריצות. מספיק רק לחשוב על כמות המזוזות שהיו נזרקות מפתחי הבתים בישראל אם היה חוק שמחייב על מזוזות.
מה שנדרש הוא אפוא הרמת שני דגלים בעת ובעונה אחת:
- החלשה דרסטית של הכפיה הדתית בתחומים מרכזיים וסילוק המונופול על תחומי הדת שבידי הרבנות הראשית שנמצאת בידיים חרדיות שנים רבות, וגישתה לא מודרנית ואנטי ליברלית בהיבטים שונים.
אין לכך דבר עם הפרדת הדת מהמדינה. אסור שתהיה הפרדת דת ממדינה בישראל ולמעשה לא יכולה להיות הפרדה שכזו כל עוד ישראל היא מדינה יהודית. מדינה שרוצה לשמר זיקה למורשת היהודית, לא יכולה להפריד בין דת למדינה, מאחר והדת היהודית עוסקת בסוגיות ציבוריות ערכיות כמו מוסר, צדק חברתי, מאבק בשחיתות ציבורית ועוד, בניגוד לדת הנוצרית שהיא אינדיבידואלית ביסודה.
הפרדת דת ממדינה בישראל מחייבת את הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ואת ביטול זהותה היהודית שמשלבת בחגיה, טקסיה, סמליה וערכיה בין יסודות לאומיים ליסודות מהמסורת הדתית. רוב מסיבי מתוך היהודים מתנגדים למדינה שכזו.
לכן, הרבים שמדברים על הפרדת הדת מהמדינה מתכוונים בעצם לביטול המונופול הכופה שבידי הרבנות ומוסדות הדת.
- במקביל, חיזוק הזיקה למורשת המסורת היהודית, מתוך פלורליזם פרשני בערכים כמו כבוד האדם, צדק וצדק חברתי, מאבק באלימות בתוך המשפחה, התנגדות לשחיתות ציבורית, מאבק בסחר בנשים, שמירת הערך של השבת והחגים כגורם מאחד ומרכזי בהוויה הישראלית, גם אם לא באופן הלכתי אורתודוקסי וכדומה.
ניתן וצריך להגיע להסדרים מוסכמים על רוב הציבור הישראלי בנושאים הבאים:
א. חיזוק רפורמת הכשרות הברוכה שמוביל שר הדתות הנוכחי, מתן כהנא, באומץ רב, שמסלקת עיוותים וכעסים שהמונופול הרבני והבעייתיות שיצרו הכשרות הרבנית והתנהלות חלק גדול מהמשגיחים.
ב. קיום נישואים אזרחיים, לפחות לאלו שאינם יכולים להינשא ברבנות.
ג. הסדרי גיור ממלכתיים נרחבים מקלים במסגרת ההלכה, המאפשרים גיור ידידותי שלא דורש הפיכה לדתיים אורתודוקסיים, בעיקר לנשים, כדי למנוע נישואי תערובת המוניים בישראל בדורות הבאים, שההחמרות של הרבנות הראשית החרדית יצרה.
ד. יצירת הסדרים הקיימים על פי קולות שונים בהלכה המאפשרים לנשים להתגרש ולצאת מבתי הכלא של נישואים כופים שבהם הן נמצאות בשל סחטנות והתעללות בעליהן.
ה. הסדרי נסיעה ציבורית מוגבלת ומצומצמת באזורים מסויימים בשבת ובחגים ברכבת ובסידורי הסעה עירוניים, שאינם האוטובוסים הרגילים בערים שרוב מובהק אוכלוסייתן אינה דתית (אלא חילונית ומסורתית), השונים מהתחבורה הציבורית שבימות החול, אבל מאפשרים מתן מענה לצרכים של קבוצות אוכלוסיות ייעודיות, ובראשן מבוגרים וצעירים שאין להם רכב ומתקשים לשלם למוניות עבור נסיעות ארוכות.
ו. הקצאת משאבים נרחבת לשם חיזוק משקל לימודי היהדות והרוח בבתי הספר הממלכתיים, בדרך של הכרה יותר מעמיקה עם המורשת התרבותית היהודית. עידוד צעירים וצעירות מוכשרים מכל הזרמים הדתיים והחילוניים להפוך למורים בכלל ולמורים העוסקים ביהדות ובתחומי הרוח בפרט, גם אם לא מדובר במבחני בגרות רשמיים, אלא במבחנים בית ספריים מפוקחים.
ז. חיזוק המשקל של המורשת היהודית על פי הפרשנויות המדגישות את ערך כבוד האדם ואת הפן המוסרי והחברתי ביהדות, בחיים הציבוריים של מדינת ישראל בסוגיות ערכיות ומוסריות כגון: מאבק באלימות בכלל ובמשפחה בפרט; חיזוק הצדק החברתי והסולידריות החברתית; יתר הוגנות ביחסים בין יהודים ולא יהודים שכולם נבראו בצלם הא-ל; עצירת סחר נשק למדינות ומשטרים עבריינים שנעזרים בו ברצח, באונס ובעינויים של אזרחיהם, וכך הלאה. כל אלו סוגיות בעלות משקל רב ביהדות שאף אחד בישראל כמעט לא מציג אותן כנושאים המבטאים את המורשת היהודית הדתית.
ח. הפיכת השבת מיום שבו יש מתחים והבדלים בין דתיים לחילוניים ליום מחבר שבו יש ערכים וטקסים משותפים לזרמים השונים בעם ישראל. חיזוק המיזמים לשבתות משותפות לדתיים, מסורתיים וחילוניים, שידגישו את הפן הרוחני, האנושי האוניברסלי והמשפחתי שבדמות השבת כבסיס עומק לזהות ישראלית.
ט. חיזוק הרגישות לכבוד המיעוט הערבי של אזרחי ישראל ולזכויותיהם לאור היחס השוויוני שהתורה דורשת לגר ולתושב שהם חלק מהמדינה העברית. באותה עת במסגרת אמנה חדשה בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הישראלי, יידרשו כל הציבורים בישראל, למעט קבוצות מצומצמות שיקבלו פטור מכך (כמו אחוז מסוים של לומדי תורה תקופות ארוכות) לשרת במסגרות שונות: צבא, שירות לאומי אזרחי לגווניו (לוחמי אש, זק"א, מד"א והצלה, ארגוני סיוע לעניים ולזקנים ועוד), כדי לחזק את התרומה למדינה, את הזיקה למדינה והסולידריות הבין קבוצתית בישראל.
יש הבדלי דעות משמעותיים בקרב החברה הישראלית בכלל, ובקרב הציבור הציוני הדתי בפרט, ביחס לשאלה כיצד יש לראות את הממשלה הנוכחית בראשות בנט ולפיד. אבל בלי קשר לעמדת היסוד בנושא זה, ניתן וצריך להוציא את המקסימום האפשרי מממשלה זו. יצירת אמנה חדשה בין דתיים, מסורתיים וחילוניים שתצמצם קונפליקטים ואת הניכור מהיהדות של רבים מהמחנה החילוני, היא צורך השעה והיא לאור המציאות הנוכחית גם אפשרית. חבל לפספס את שעת הרצון הזו שנקרתה בדרכנו.
