חומרת הבעיה של סוגית הגיור

בגיליון הקודם הצעתי תכנית מפורטת לאמנה מחודשת ביחסי דת ומדינה בישראל. בין הסוגיות שהעליתי הייתה הסדרת סוגיית הגיור באופן ממלכתי פתוח יותר במסגרת ההלכה. הפעם, אפתח בסדרת טורים שתעסוק בנושא זה לאור חשיבותו הרבה לעם ישראל ולמדינת ישראל.

בראייה של כלל עם ישראל, האתגר הקיומי הגדול ביותר הניצב לפתחה של יהדות זמננו הוא זה: במציאות היום אין יותר עם יהודי אחד. יש בפועל שני עמים יהודיים: יהודים-יהודים ויהודים-לא יהודים.

הבה נבהיר את הדברים. כל עוד ההבדלים בין הזרמים השונים ביהדות היו בשאלה של הקפדה במצוות והשקפות רעיוניות שונות-הכול היה במסגרת עם אחד. אולם שאלת מיהו יהודי? טורפת את הקלפים. ברגע שעל פי הרפורמים: א. גבר או אישה הנולדים לאב יהודי ולאם לא יהודייה ומזדהים עם העם היהודי ורואים את עצמם כיהודים-נחשבים כיהודים ואינם נדרשים כלל לגיור, ואילו בעיני האורתודוקסים הם לא נחשבים ליהודים; ב. הגיור הוא תהליך קל ומהיר באופן יחסי ואינו קשור בשמירת מצוות, מה שבעיני האורתודוקסים לא נחשב לגיור-נוצרת מציאות חסרת תקדים שהולכים וקמים מול עינינו שני עמים יהודיים. לאור האחוז העצום של הנישואים בין יהודים ללא יהודים, שנחשבים לנישואי תערובת בעיני האורתודוקסים ולא נחשבים לכאלה אם המשפחה ממשיכה להשתייך לקהילה הרפורמית, בעיני הרפורמים-הרי שבדור הבא חלק גדול ממי שרואה את עצמו כחלק מעם ישראל (מאות אלפי גברים ונשים ואולי גם למעלה ממיליון) וכך נתפס בעיני סביבתו-ייחשב כלא יהודי בעיני האורתודוקסים.

האם קיימת דרך כלשהיא למנוע את האסון הזה של קריעת עם ישראל לשני עמים? לדבר אף יש השלכות רבות ביותר בתחומים מגוונים, בקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, שחשיבותה עצומה גם לעתידה ולביטחונה של מדינת ישראל: יהדות ארצות הברית. בעתיד נשוב לכך אי"ה.

אולם, לכאורה האתגר הכה קיומי הזה אינו רלוונטי כמעט למדינת ישראל. כאן לכאורה הבעיה מצומצמת בהרבה, וזאת משום שאין בישראל קהילה רפורמית גדולה ואין בישראל היקף נרחב של נישואים בין יהודים ולא יהודים, בעיקר ערבים פלסטינים אזרחי ישראל.

ובכל זאת, סוגיית הגיור היא חשובה מאין כמותה גם במדינת ישראל. היא קשורה בעיקר בנשים מקהילת עולי ברית המועצות לשעבר (המכונה בעיני רבים היום בשם: חבר העמים) שנולדו לאב יהודי ולאם לא יהודיה ורואות את עצמן כיהודיות ורוצות להינשא עם יהודים. מאז העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90' (כ-1,000,000 גברים ונשים) וגם בעקבות ההגעה של קהילת העולים מאתיופיה ( כ-100,000) צמחה בישראל קבוצה גדולה שאינה מוגדרת כיהודים אלא כ"חסרי דת" או אחרים. הקהילה הזו בדרך כלל הופכת עם השנים ליותר ישראלית וממילא ליותר יהודית דרך השפה, התרבות והחגים והטקסים היהודיים (ידידיה צ' שטרן ונתנאל פישר, "מבוא", בתוך: הנ"ל (עורכים), גיור ישראלי, חזון. הישגים. כישלונות. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018) עמ' 17).

פרופ' אשר כהן מגדיר את הקבוצה הזו כ"יהודים לא יהודים", כלומר כיהודים על פי תפישתם העצמית ועל פי זיקתם המשמעותית והגוברת למסורת ישראל ועל פי התקבלותם כיהודים על ידי סביבתם, מה שניתן לכנות בשם "גיור סוציולוגי", ובאותה עת, הם אינם יהודים על פי ההלכה, משום שרובם בחרו שלא להתגייר בבתי הדין של הרבנות הראשית לאור הקושי שלהם לעמוד בדרישות ההלכתיות שניצבו בפניהם (אשר כהן, יהודים-לא יהודים: זהות יהודית ישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי, ירושלים: מכון שלום הרטמן, הפקולטה למשפטים בר אילן והוצאת כתר, 2006). מדובר במספרים לא קטנים. אם כמות "חסרי הדת" הייתה כ-350,000 איש ואישה ואם במשך השנים פחות מ-10% מתוכם התגיירו, הרי שגם אם נחשיב רק את הנשים (הגברים פחות חשובים שכן אם הם נישאים עם יהודיות-ילדיהם ייחשבו בכל מקרה ליהודים) הרי שאנו מדברים על לפחות 150,000 נשים שרוב הסיכויים הם שהן, הרואות את עצמן כיהודיות ונתפשות כך על ידי בני זוגן, בדרך כלל תתחתנה עם יהודים- והתוצאה תהיה עליה משמעותית בשיעורי הלא יהודים הלכתית בישראל שנתפשים בעיני חלק גדול מהציבור היהודי, בעיקר החילונים והמסורתיים הפחות דתיים כיהודים בפועל לכל דבר, קרי: יהודים-לא יהודים.

אכן, לא מדובר במספרים כמו בארצות הברית, אבל עדיין מדובר בתופעה רחבת היקף, שתשפיע בצורה עמוקה על הזהות היהודית בישראל.

כיצד צמחה בעיה זו והאם ניתן לצמצם אותה? על כך – בטור הבא.

(ויחי תשפ"ב)