מיהו הצל של אברהם?

פתאום קם אברהם ומתחיל ללכת, ויחד אתו צועד גם אחיינו לוט, שנוכחותו מודגשת ומורגשת. אברהם מתואר על ידי חז"ל כדמות מאירה, והם אמרו עליו: "יהי אור – זה אברהם" (ב"ר ב, ג). חכמים הוסיפו ודרשו על אברהם את הפסוק "מי העיר ממזרח צדק" (ישעיה מא, ב), ואמרו "אל תקרא 'העיר' אלא 'האיר'", כשכוונתם ששתי המשמעויות כלולות במקרא. המאפיין הבסיסי ביותר של אברהם, לדברי המדרש, נקבע כבר ביום הראשון לבריאת העולם: הוא מעיר ומאיר. דומני שבהמשך לאפיון אברהם כאור, ניתן לראות את לוט בתור הצל שלו.

חז"ל תיארו בעקביות את אברהם כאדם יוזם, דינאמי ורב תושיה, המסתער שוב ושוב על אתגרים חדשים. לדבריהם, הוא התעורר מעצמו לגלות את הבורא מתוך התבוננות וחקירה (ב"ר לט, ב), הוא עושה נפשות לאמונה, ולוקח אתו "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם, יד), והוא מתמיד באינטנסיביות בדרכו בדומה ליונה שמתמידה כל העת במעופה (שם, ח). אברהם, שלפי פשט המקרא החל את דרכו באתערותא דלעילא: בקריאת הבורא אליו ובהיענות לצו, מתואר על ידי חז"ל כדמות מובהקת של אתערותא דלתתא (ראו ר' צדוק הכהן, פרי צדיק).

דברי חז"ל תואמים לדמות אברהם שעולה מהתורה של צדיק סופר-אקטיבי, שלכל אורך דרכו פועל ללא לאות. כל חייו הוא הולך והולך, עולה ועולה, החל מהיענותו לקריאה "לך-לך… אל הארץ", המשך בהליכתו בארץ "הלוך ונסוע", עבור בהליכה הקשה מכל "לך-לך… אל ארץ המוריה", וכלה בזקנותו כשדאג לבנו, נשא אישה שניה, והביא לעולם עוד שישה בנים. אברהם אינו שוקט על השמרים, הוא פעיל ויעיל, עומד בניסיונות קשים ומתמודד כל הזמן עם אתגרים חדשים. מה סוד כוחו של אברהם? מה הופך אדם לפעיל ונמרץ? נראה שהסוד נעוץ בכך שהוא החלטי ונחרץ. אברהם יודע לזהות מטרות ולהגדיר לעצמו באופן ברור מה עליו לעשות, ולכן הוא מגלה דבקות בכל משימה וחתירה קדימה בנחישות ללא הפוגה.

לוט הוא, כאמור, הצל של אברהם. הוא פסיבי ונעדר החלטיות ונחישות. לוט נלקח על ידי אברהם לארץ כנען, נגרר אחריו מצרימה ובחזרה, ומשתרך אחריו גם בשאר מסעותיו. כשפרצה מריבה בין הרועים ניתן היה לצפות שלוט יציע פשרות וויתורים, אולם רק לאברהם היו פתרונים. בהמשך נלקח לוט בשבי בעמק השידים, ונלקח לחופשי כשאברהם מכה את ארבעת המלכים. חוסר ההחלטיות של לוט מתגלה בבירור כשהוא נשלף מסדום לפני הפיכתה: "ויתמהמה", ולא מובן למה ועל מה. הפסיביות שלו מגיעה לשיאה כשבנותיו משקות אותו, ולילה אחר לילה מקיימות עמו משכב. אצל לוט הכל לוט בערפל, ונראה שלא ברור לו מה הוא באמת רוצה, פרט כמובן לכוס משקה.

ייתכן שלוט ירש את אופיו הרופס וההססן מאביו, אח אברהם, הרן. מדרש חז"ל מספר כיצד כשהושלך אברם לכבשן האש, הרן אמר בלבו 'אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו' (ב"ר לח). הרן היה אבי האופורטוניזם, סתגלן, המבקש להתאים את עצמו למצב הכדאי והמשתלם ביותר. לוט, ממשיך דרכו, מסוגל להסתגל לבית אברהם, וכך גם להסתגל לאנשי סדום ועולמם. אברהם לעומת זאת לא רוצה להסתגל לעולם, אלא לסגל את העולם לדרכו ולאמונותיו. לכן הוא נבחר להתחיל עם סגולה.

לא פעם אנו רואים שאנשים תקיפים וקנאים מתאפיינים בפעלתנות ובהחלטיות. הם רואים את העולם בצבעי שחור ולבן, מזהים מטרות, מסמנים אויבים ויוצאים למלחמות קודש בדעות ובדמויות להן הם מתנגדים. המיוחד באברהם שהוא פעיל מאוד ונמרץ, החלטי ביותר ונחרץ, על אף שהוא איש של חסד ואור. אברהם מעיר ומאיר כשהכוח המניע אותו הוא דווקא חיפוש הטוב באחר, אפילו בסדום בירת הרשע, ושאיפתו לקרב באהבה ולא לרחק אנשי פשע. דמותו של אברהם צריכה לעמוד לנגד עיניהם של מי שדוגלים ביחס מכבד ומחבק, ושואפים כמוהו לקרב ולא לרחק. דבקות במשימה ונחישות בעשייה לא צריכים להיות נחלתם של קיצוניים, אלא דרכם של אנשים מתונים ומאירים שאת הבריות הם אוהבים.

(לך לך תשפ"ב)